פרשת ויגש
לקחים מחייו של יוסף:
בפרשתנו יוסף מתגלה ומתוודע לאחיו. יש הרבה מה להתבונן במהלך חייו של יוסף עד שהגיע להיות מושל על מצרים, ונרצה להתמקד בכמה מתחנות חייו ולראות את המסר עבורנו, לאור העובדה שהתורה נקראת כך מלשון הוראה.
יוסף מחד איבד את אמו בגיל צעיר, כך שהייתה חסרה לו החמימות האימהית הרגילה. אך אביו אהב אותו מכל שאר בניו, כיון שנולד לו לעת זקנתו (רש"י וישב לז' ג'). גם את כל מה שלמד יעקב בישיבת שם ועבר, הוא מעביר לבנו מחמדו (ב"ר פד' ח'). הייתה מין מתיחות בינו לבין אחיו, כך שעם בואו לשאול בשלומם בשליחות אביו, אחיו מפשיטים ממנו את הכתונת המיוחדת שאביו הכין לו, והם זורקים אותו לבור. ודרשו חז"ל ממה שנאמר "והבור ריק אין בו מים" (וישב לז' כד'), משמע שמים אין בו אך נחשים ועקרבים יש בו. ומבואר בחז"ל שפניו של יוסף הוריקו (חיוורות וירוקות כמראה של חולה) למראה המזיקים ששהו שם בבור. אחר כך יוסף עובר כמה ידיים, עד שהוא מגיע "לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" (וישב לז' לו'). האבן עזרא (במקום) הביא שפירוש המילה טבחים היא לשני פנים גם שר הממונה על הוצאה להורג, וגם בישול היינו הטבח המלכותי. והצדיק את דברי התרגום שהכוונה לרב מרצחים.
נמשיך הלאה – אשתו של פוטיפר מציקה לו, עד שהוא יוצא לא טוב מכל הסיפור ההוא, והוא מושלך אחר חוסר כבוד לבית הסוהר במצרים, שם לא היו התנאים המשופרים ששונאי ישראל מקבלים היום בכלא הישראלי, שמחבל נכנס חסר ידע בסיסי ויוצא משם עם דוקטורט, והכל מכספי משלם המיסים הקטן. אלא שם הבור היה כפשוטו (רש"י, מקץ מא' יד') באדמה ללא חלון, וודאי שללא נוף או תמונה נחמדה. נו מה היינו מצפים מנער כה צעיר שנתקו אותו מההורה היחידי שנשאר לו, אחיו מתנכרים אליו, והוא נסחר כאיזה עבד ממדינת עולם שלישי. כל אדם אחר היה עלול לאבד את שפיותו.
והנה יום אחד שני שריו של פרעה שר המשקים והאופים חטאו לפרעה כל אחד וחטאו הוא, והם נאסרים עם יוסף באותו התא. בוקר אחד הם מתעוררים ופניהם זועפות, לשאלת יוסף מה קרה, הם מספרים לו על חלומותיהם והוא פותר אותם, ודבריו מתגשמים אחד לאחד. עוברות שנתיים ופרעה קם בבוקר "ותפעם רוחו", שתי חלומות מטרידים את מנוחתו – האחד על שבע פרות רזות שבולעות את שבע השמנות ללא כל היכר כי באו אל קרבנה, ואחריהם שבע שיבולים ריקות ושדופות קדים, שבולעות שבע שמנות ללא כל היכר כי הם בלעו אותן. כמובן באופן טבעי פרעה קורא לחכמיו המדופלמים, ומתאכזב לנוכח אי יכולתם לפתור את החלום נכונה. עד ששר המשקים שהספיק לאייש את תפקידו כבראשונה, מזכיר את חטאיו ומספר לפרעה על התגלית המסתתרת בבית הסוהר. נער עברי שפתר לו ולחברו שכבר אינו בין החיים את החלומות – "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (מקץ מא' יג').
פרעה לא מסתיר את התעניינותו ושולח להביא לפניו את יוסף, ומכאן הכל מתחיל להתנהל במהירות – "וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה" (מקץ מא' יד'). ננסה לתאר קצת את הסיטואציה של יוסף עומד בפני פרעה בצורה חיה – יוסף אחר נתק משפחתי חריף, ילדות ללא הדמות האימהית ניתוק מהחברותא והקשר החם עם אביו, רדיפה מצד גורמים חזקים באימפריה המצרית, שהייה בבור מצחין ללא תנאים אנושיים נורמטיביים, עומד כעת לפני המלך של האימפריה הגדולה בתבל אז. קרוב לוודאי שכל רשתות התקשורת וכתבי החוץ התייצבו לשמוע, מה יש לנער היהודי לומר למלך העריץ. רק נזכיר שפרעה אומר לו כי שמעתי שאתה יודע לפתור חלומות.
לכאורה אין ליוסף הזדמנות מתאימה מזו לשדרג את יחסיו עם הדרגים הגבוהים ובראשם המלך, ולהציג את עצמו באופן מרשים בפני כל הגוורדיה המלכותית, כדי לכסות על עברו האפל שם. והנה יוסף פותח ומטיל פצצה "ויען יוסף את פרעה ויאמר בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (מקץ מא' טז'). וברש"י (שם) "אין החכמה משלי, אלא אלוקים יתן עניה (מענה) בפי לשלום פרעה".
לאחר פתרון החלום אומרת התורה "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו". ואז פרעה מגדיר אותו כחכם ונבון, ומפקיד אותו על ביתו ועל ניהול המעצמה הגדולה בעולם.
ויש להבין ממה פרעה התפעל, הרי היו לו חרטומים שניסו לפתור את החלום, מה ראה פרעה אצל יוסף שהבין שכאן טמונה האמת, דבר שגרם לו להגיב באופן לא ממלכתי בעליל.
את התשובה לדבר אנו מוצאים בדברי הנצי"ב על הפסוק "ויקרא פרעה את שם יוסף צפנת פענח" (מקץ מא מה'). השם פענח מורכב משני שורשים "פע" – מלשון הופעה נכבדת. ו"נח" – מלשון מנוחה. ומבאר – פרעה התפעל מאופן התגובה של יוסף. הרי שירותי הביון המצריים, ידעו היטב על עברו של יוסף. והנה עם כל אור הזרקורים המסנוור, יוסף לא מסתנוור ועונה בענווה כמי שמכיר את מקומו. שכן אדם סטנדרטי יכול היה מהשינוי הפתאומי מבירא עמיקתא באחת, הישר לאיגרא רמא, או לצאת מדעתו או למות מההלם. ויוסף הפגין בהנהגתו אצילות של בן מלכים, ולא כעבד שעלה באחת לגדולה ומתנהג בצורה חריגה (אך מתבקשת לכאורה באופן ספונטני). דהיינו השם צפנת פענח ביטא את מה שפרעה רואה אצל יוסף – הופעה מכובדת ובנחת, ומכאן הדרך לשררה ומלכות הינה קצרה.
הרי לנו מהי מעלתו של אדם המושל באמת על עצמו. בעולם המודרני היום מקובל (במדינות הדמוקרטיות לפחות), כי מי שהצליח להוציא יותר אנשים לקלפי הוא הזוכה (מבלי להיכנס לשיטות הבחירות השונות). ור' אלחנן וסרמן זצ"ל חידד זאת (קובץ מאמרי עקבתא דמשיחא עמ' מח') – שבזמנים עברו המנהיגים ודובריהם השקרנים, נאלצו להשתמש בקורטוב אמת כדי שהשקר יהיה יציב ומתקבל. אולם היום גם זאת כבר לא, מנהיג נבחר לפי גודל החוצפה שלו. ועל כל שקר שיתברר כשקר, יש לו עוד שקרים מוכנים לשלוף אותם במידת הצורך.
אולם הקריטריונים למושל על פי התורה הם אחרים לחלוטין, זה מתחיל ביכולת של האדם למשול על עצמו, ולכבוש את תאוותיו ורצונותיו. וכמו שענה החכם למלך כוזר (כוזרי ריש מאמר ג') "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים.. והוא המוכן לממשלה". הרי לנו שמי שרוצה להשפיע עמוקות על אחרים, החל בבני המשפחה הקרובים וכן למעגלים רחוקים יותר, צריך בראש ובראשונה לעבוד על עצמו, והבא לטהר מסייעין בידו.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
