פרשת שופטים
"שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח).
מצוות מינוי שופטים ושוטרים זוהי לכאורה מצוה שכלית והגיונית המחייבת כל אומה למנות ולהעמיד מערכת משפט ולצידה מערכת מבצעת, המיישמת את החלטות המשפט והם השוטרים, ובלעדי מערכת המשפט אין קיום לא למדינה ולא לעם היושב בה. וכך כותבת המשנה באבות (ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעהו", היינו גם בית משפט שאינו דן על פי דיני התורה, אלא על פי חוקי הנכרים, יש להתפלל לשלום המלכות. ושלום המלכות מתבטא בעיקר במערכת המשפט והשיטור שהיא יסוד כל המלכות.
עם ישראל מצווה להעמיד דיינים ושוטרים בדרגה מוסרית גבוהה מאד, ולשפוט את העם אך ורק על פי הצדק האלוקי שמתבטא על ידי התורה הקדושה.
זהו פשוטם של דברים. בספר "אמרי יחזקאל" (כתב יד), ביאר בדרך הרמז והדרש. התורה כותבת "שופטים ושוטרים תיתן לך", המילה "לך" לכאורה מיותרת. אלא באה התורה לרמוז על סוג של משפט שקשור לאדם עצמו, התורה באה להורות שכל אדם ואדם חייב להיות שופט ושוטר על עצמו לפשפש ולבדוק את מעשיו עד כמה הם מתוקנים וישרים, ולהעמיד את הדברים על מציאותם האמתית. כי משפט נובע ממידת האמת ולאחר שהאדם שפט את עצמו עליו ליישם ולהוציא מהכוח אל הפועל את כל אותם ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו, ולכך דומה הוא לשוטר אשר מבצע את פסק הדין.
וכך מבאר רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ב, כו) את דברי המשנה (אבות א ,יד), "הלל אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני", אם האדם לא יעורר את נפשו מה יועיל המוסרים, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו, אלא חובת האדם להיות דיין ושוטר של עצמו.
וכותב רבינו חיים ויטאל ז"ל, שיש לאדם שערים, שער הראות, שער השמע, שער הרוח, שער הדיבור ושער המשוש, צריך שיעשה אדם את עצמו דיין על כל ענייניו ויפקח עיניו. ומי שמעמיד עצמו כשופט ושוטר נאמר עליו "פתחו שערים ויבא גוי צדיק" (ישעיה כו, ב). מידה כנגד מידה, ויזכה שיפתחו לו שערים של ש"י עולמות.
ומבאר הרב שבכל רקיע ורקיע יש מקטרגים ומלאכי חבלה, והשבעה רקיעים יש להם כמה שערים וכמה שומרים, וכשתעלה הנשמה אם זכאי הוא פותחין לו את השערים ואם לאו – דוחין אותה ונועלים השערים לפניה.
אחד השערים החשובים שיש לאדם זה פיו, בפיו יכול לבנות עולמות ע"י שעוסק בתורה ובתפילה ובפיו יכול להרוג כדברי הפסוק "מוות וחיים ביד הלשון".
אבל הלשון והפה יש להם תפקיד חשוב בעולמו של ה', והוא להלל ולשבח ולהודות לקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו.
וכך כותב רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות פריקה וטעינה, ד, לד), "כי באמת צריך להאמין בה' יתברך שהכל לטובה ולתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך, בין בטיבו בין בעקו כמו שכתוב: בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר, ובודאי היו מתבטלים כל צרות וכל הגלויות לגמרי, וכבר היתה גאולה שלמה".
אורך הגלות באה בגלל שאנו לא יודעים מספיק להודות לה' ולשבח אותו על כל הניסים והנפלאות שה' עושה עמנו יום יום רגע רגע, וכן הגלות שהייתה במצרים ובזמן שעם ישראל היו במדבר ולא נכנסו ישר לארץ ישראל אלא התעכבו במשך ארבעים שנה, היה בגלל שהתלוננו על ה' ולא הלכו באמונה שלימה עם ה'.
יש מצות עשה אחת מעשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, שאסור להתלונן על הקב"ה כדברי הפסוק: "זְכֹר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט, ז).
היינו שעיקר מה שעם ישראל הקציפו והכעיסו את ה' היה במידה הרעה שהייתה להם להתלונן ולבכות.
ובאמת כל מי שמתבונן בכל הפרשיות העוסקות בגאולת מצרים רואה שהתורה חוזרת ומתארת שוב ושוב את תלונות עם ישראל בכל מיני מצבים וניסיונות שעברו עליהם.
אדם שקם בבוקר, המילה הראשונה שלו היא "תודה": "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", דבר זה בא ללמד את האדם כמו שהתחיל את היום עם הודאה, כך ימשיך וילך כל היום כלו, עם הודאה. שהמילה "תודה" תהיה שגורה על פיו כל היום בתודה יפתח ובתודה ילך ובתודה יחתום.
וצריכים לדעת, שההודיה היא לא רשות, אלא חובה! כמובא בכמה מקומות בתפילה – לפיכך אנחנו חייבים להודות לך" וכו' – צריכים להדגיש את החובה שבזה כי יש הרבה שלומדים על נושא ההודאה ולא מבינים עד כמה זהו יסוד לכל החיים, וחושבים שזו רק מעלה טובה, מידה טובה, דרך ארץ וכד'. אבל לא כן הוא, ההודאה היא החובה הראשונה של האדם כדי שיהיה לו קשר אמיתי עם הבורא.
הקב"ה יזכה אותנו תמיד לראות את הטוב שגומל עמנו ולהודות לו על כל הטובה שעשה עושה ויעשה עמנו בגאולה שלימה בקרוב, אמן.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
