פרשת מקץ וחנוכה
חנוכה קשור בנס פך השמן, שעניינו מציאת כמות קטנה של שמן, שהייתה אמורה להספיק ליום בעירה אחד, ובפועל הספיק השמן לשמונה ימים. מציאת פך השמן היא מרכיב מרכזי מאוד בנס חנוכה, ולכן ליום הראשון של חנוכה ניתן דגש הלכתי, בכך שרק בו מברכים 'שהחיינו'. אבל מדוע עשה הקב"ה שיימצא שמן המספיק ליום אחד בלבד, בשעה שהיה יכול לחולל נס שיימצא שמן בכמות המספיקה לשמונה ימים? גם מצב כזה היה בבחינת נס, שעל אף מאמציהם של היוונים לטמא את כל השמנים שבהיכל, נמצא שמן טהור לשמונה ימים, עד שיצליחו לייצר שמן חדש.
וליתר ביאור: הלוא לא כל השמנים כשרים להדלקת המנורה. יש שמן הכשר למנחות אבל לא להדלקת המנורה. עצם מציאת שמן זית זך, המתאים להדלקת המנורה, גם אם היה בו כדי להדליק שמונה ימים – היה בבחינת נס גדול. אך הקב"ה לא הסתפק בעשיית נס כזה, אלא חולל נס שבו נמצא פך שמן קטן דווקא, שכמות השמן שבו מספיקה ליום אחד בלבד, והוא דלק באורח ניסי שמונה ימים! אלא שנוסף על המטרה הישירה בנס פך השמן – אספקת שמן למנורת המקדש – הייתה בנס פך השמן עוד מטרה – הפגנת חיבתו של הקב"ה לעם ישראל. מבחינה הלכתית לא הייתה מניעה להשתמש בשמן טמא, שכן "טומאה דחויה היא בציבור" (פסחים פ,א). הקב"ה חולל נס מיוחד שיאפשר ליהודים להדליק את המנורה בהידור, כדי לבטא את חיבתם.
ועדיין, גם מטרה זו של גילוי חיבתם של ישראל הייתה יכולה להיות מושגת על-ידי שהקב"ה יזמן פך שמן המספיק לשמונה ימים! אלא שהקב"ה ביקש להפליג בביטוי החיבה שלו לעם ישראל, ובכל יום ויום חידש את הנס על-ידי שהשמן הוסיף להתקיים, אף-על-פי שכבר היה אמור להתכלות בתום היום הראשון.
גילוי החיבה של הקב"ה כלפי בני ישראל בחנוכה מתחבר עם ההיבט החסידי של חודש כסלו, שבו חוגגים את חג הגאולה. כשם שפך השמן הטהור נשאר מחוץ להישג ידם של היוונים, כך פנימיות התורה משקפת את חוכמת ה' בטהרתה, והלימוד בה שולל התערבות של גורמים זרים, שכן הקדושה נוכחת בה בגלוי. ההתגלות של תורת החסידות הייתה בתקופה קשה לעם ישראל. הפצת התורה הנעלית הזו להמונים לוּותה בחשש מפני זילות שתיגרם לה. ובכל-זאת, לנוכח חביבותו של עם ישראל הסכים הקב"ה לפזר את האוצר היקר הזה, והעיקר שאור זה יחלחל ללבבות ויאיר את נשמות בני ישראל. (התוועדות חיי שרה תשל"ג, אגרות-קודש)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
