פרשת בהר בחוקותי
הכרוז הנעלם ומטרתו:
"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כו' ג').
התורה תולה את כל הברכות הגשמיות בלימוד התורה וקיום המצוות הכתובות בה. וחז"ל לימדונו (אבות ו') שבכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב והכרוז אומר כך "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
הקשה הבעל שם טוב זצ"ל (הובא בתולדות יעקב יוסף, פרשת צו) הרי מטרתו של כרוז המתפרסם היא כדי שישמעו אותו, ולא ידוע לנו מזה דורות שכרוז זה נשמע למאן דהו, אם כן לשם מה מתפרסם הכרוז אם הוא לא מגיע כלל לאזני איש. אם הוא נשמע למה אין מי ששומע, ואם הוא לא נשמע למה משמיעים אותו, הרי בשמים אין סתם כך ללא סיבה.
וביאר – העולם למעלה הוא בחינת עולם המחשבה, שם אין מקום להשמיע דברים. מילים הם בחינה חיצונית יותר מאשר בחינת המחשבה (דיבור הוא בין היתר ביטוי המחשבות והוצאתן מן הסתר אל הגלוי). אלא כוונת המושג כרוז, היא מין התנוצצות עליונה הבאה לאדם בדמות מחשבות והרהורים טובים. כך שאפילו הרשע הגדול ביותר בעולם, לא עובר עליו יום בלא מחשבות טובות. אלא שבעלותן על לבו הן גורמות לו לייסורי מצפון, וכיון שרוצה להמשיך בדרכו הנלוזה והמוטעית, הוא מפנה אותם מדעתו ומנסה להשכיח אותם.
אביא דוגמא קיצונית לכך – שמעתי מהגאון ר' שלום מאיר וולך שליט"א שלפני למעלה ממאה שנים היו שני משכילים מוכרים בשמותיהם אדם הכהן וגינצבורג. השניים שמו להם למטרה לחלן כמה שיותר יהודים, ולהעביר אותם על דתם ודעתם הישר אל זרועות ההשכלה הארורה, שפשתה כנגע באותה תקופה והחלה לצבור תאוצה. השניים הללו היו חברים טובים ויום אחד תקעו כף שמי שימות ראשון, יבוא לשני ויספר לו ממה שקורה למעלה.
גינצבורג היה זה שמת ראשון. ויום אחד אדם הכהן עובר ליד בית העלמין, וקברו של גינצבורג היה קרוב לגדר. והנה לפליאתו הוא רואה את גינצבורג יושב על מצבתו ופניו עצובות והוא אומר לו טעינו. כמובן שהוא התעלף ונוצרה בהלה, לאחר דקות מספר משהתאושש הוא ניער את בגדיו ואמר לא יכול להיות, כל מה שראיתי היה דמיון מופרך והכל שקר, והמשיך כמובן לחיות בטעות. הרי לך שרשעים אפילו שרואים את האמת פנים אל פנים, מוצאים הם את הדרך להשקיט את מצפונם.
הבעל שם טוב מביא לדבריו משל נפלא – היה מלך גדול ובעל עוצמה כבירה, שכדרך המלכים היה לו חדר אוצרות שם הטמין את כל אוצרותיו כולל המתנות שקיבל ממלכים אחרים, והאוסף היה אדיר ומיוחד במינו. לשם שמירה על המקום הסודי והחשוב במעלה, הוא מינה ארבעה שומרים שישמרו באדיקות וללא הרף על המקום שמטבע הדברים משך אליו את טובי הגנבים ואספני חפצי הנוי למיניהם.
אלא שיצרם גבר עליהם בראותם על מה מדובר, והם לא עמדו בפיתוי ונטלו את האוצרות וברחו. לאחר מבצע הבריחה שהצליח, חלקם התעוררו לפתע וחלחלה לתודעתם משמעות המעשה וחומרתו, וכל אחד הגיב באופן שונה.
הראשון חזר מעצמו למרות שהבין שזה יעלה לו במחיר של חייו. השני התייעץ עם איש חכם, שדיבר על לבו והסביר לו שזו טעות ולא משתלם לו לחיות כך וכו', עד שהדברים היוצאים מהלב השפיעו עליו, וגם הוא חזר והחזיר את אשר לקח. השלישי ברח עד למדינה רחוקה, אלא שהגיע מיד לכיכר העיר המרכזית, שם הוא ראה אדם המוצא להורג בייסורים קשים על אותה עבירה עליה הוא עצמו עבר. הדבר הפחיד אותו וחזר למלך עם מה שגנב מחמת יראתו מהעונש שיושת עליו. והרביעי לא שב כלל. הוא כל כך היה שלם עם מה שעשה וללא כל נקיפות מצפון, כך שחיכה רק לרגע בו כבר יוכל להשתמש במה שגנב, ללא אימת הבולשת המלכותית.
כך אמר הבעל שם טוב זצ"ל אנשים נופלים ונכשלים, אולם לא כולם חוזרים מאותם המניעים ובאותה צורה. יש ששב מעצמו כי מבין שחי בטעות וכמובן המלך יקבל אחד שכזה בחיבה גדולה. ויש את זה שהסבירו לו, ואם כי הוא לא יתקבל כמו הראשון, אולם גם הוא יתקבל בשמחה. וכן על זה הדרך.
כך שהבת קול לא נשמעת ברחובות אלא בנבכי הלב, ואותם הרהורי חרטה ורצון לתקן ולשפר הם הרשמים של אותה בת קול, ועבודתנו היא כפולה – מחד לא לתת להם לכבות, ומאידך ללבות אותם כדי שיעשו פירות בבחינת "אם תעירו ואם תעוררו".
הרי המצפון נקרא כך מלשון מצפן, כשם שהמצפן הוא הכלי באמצעותו ידע האדם היכן הוא הצפון וממילא היכן הם שאר הצדדים, כך הקב"ה שתל באדם באופן מובנה את המצפון מה נכון לעשות ומה לא. ושלמה המלך אמר זאת "אלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". מלכתחילה האדם נבנה בצורה ישרה אלא שהמעשים קלקלו והביאו את העולם למצב הלא מתוקן שלו.
אלא שכמו בכל דבר השימוש בו צריך להיות נכון. בחיים הרי הכל עניין של מינון. גם תרופה לוקחים אם צריך, אולם אם עוברים על המינון יש והדבר יכול לסכן חיים. כך שאם שימוש במצפן האנושי יביא את האדם למקום של הלקאה עצמית ללא רחם, כזו שתפגע במורל ובמוטיבציה, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.
וכבר אמר ר' אהרון הגדול מקרלין זצ"ל "שמחה אינה מצוה, אולם את המקום אליו יכולה השמחה להעלות את האדם, שום מצוה לא תוכל להביאו. וכן להיפך עצבות אינה עבירה, אולם את המקום אליו יכולה העצבות להוריד את האדם, שום עבירה לא תביא".
בכל דבר בחיים וודאי בכוחות הנפש אותם טבע בנו הבורא יתברך, השימוש צריך להיות נכון ומבוקר הן לטוב והן למוטב, כידוע לנו מהרמב"ם שהדריך אותנו לאחוז בשביל הזהב. ובעז"ה נעשה ונצליח.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
