פרשת 'אחרי מות'
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל'
ותשחק ליום אחרון
הגאון רבי שמשון רפאל הירש זק"ל בספרו 'מעגלי השנה' כותב, הרי שני השעירים היו מובאים ביום הכיפורים לבית המקדש, שניהם שווים במראה, בקומה, בדמים = (בשווי), ולקיחתן כאחת, והנה הכהן הגדול מעלה עליהם גורלות אחד לה', ואחד לעזאזל, השעיר שעלה עליו הגורל לה' עולה קרבן, ושוחטים אותו בקדושה ובטהרה, ומדמו מזין בקודש הקדשים, והשעיר השני 'יעמד חי', בוודאי שהשעיר השני שמח על גורלו, שהרי נפל בחלקו להישאר חי, ואילו היה שעיר זה עורך השוואה בין מצבו לבין רעהו השחוט, היה דוודאי מביט לעבר חברו המסכן, שהרי איבד את חייו, ואילו הוא נשאר חי וקיים, אך במהרה יתבדו כל תקוותיו ברגע השיא, והוא הרגע שמעלים את השעיר השני לצוק, גרונו נטוי במרומי הסלע והוא שולה מבט לנוף שמתחתיו, אולם לאחר רגע כל אשליותיו מתנפצות באמצע ההר, ולא היה מגיע לאמצע ההר וכולו נעשה אברים, אברים שמתפזרים לכל עבר, ורק אז הבינו כול מיהו המאושר האמיתי, האם השעיר שנשחט והוקרב קרבן לה' או השעיר השני שנזרק המצוק הגבוה והתנפץ לגורמים עוד לפני שהספיק להגיע לתחתית הצוק.
מבאר הרב אליהו פנחסי שליט"א בספרו 'דברות אליהו' תיאור זה יכול להיות ביטוי לכל אחד משני הדרכים, הדרך האחת היא דרך התורה והמצוות, המובילה את האדם למסילה העולה בית – אל, אמנם דרך זו דורשת פעמים רבות הקרבה, ויתור על רצונות מסוימים, הגבלות שונות הבאות מכוח התורה וההלכה, אך בוודאי שכל זה כדאי כי בזה זוכים לאושר האמיתי בעולם הזה ובעולם הבא.
אולם אותו אדם שבחר בדרך השנייה, חי חיי חולין, חיים המלאים תאוות ואהבת חיי עולם הזה, הרחוקים מקיום תורה ומצוות, נדמה לו שיש לו חיים חופשיים, אך סופו רע ומר והוא אף משוכנע כי חייו יפים ונעימים אף יותר משל זה החי חיים על פי התורה, אך מהר מאוד מסתדר לו, שדרכו סלולה כדרכו של השעיר לעזאזל שסופו להתנפץ לאברים ולהעלם.
הלקח שאנו צריכים ללמוד, כי פריחת הרשעים הינה רגעית בלבד כמו עשב, ואחריתם מרה עד מאוד "להשמדם עדי עד", אבל הצדיק דומה לעץ תמר הפורח וגם כאשר מתאחרים הפירות להגיע, מכל מקום מתקיים בו הפסוק: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
