פרשת תצוה
דין מן המותר בפיך. כלומר, שחייב שהמצוות יהיו ממין (עכ"פ) שמותר באכילה (שו"ע סי' לב). ולכן בגמ' שבת (כח:) הוכיחו, שתחש הוא מטהורה, שהרי כיסו מעורו למשכן. אכן פשט מסקנת הגמ', רק תפילין. וכ"כ הרשב"א שם. אמנם ידוע מ"ש רבינו בחיי (שמות כח, ד), להיפך, שמשי שיוצא מגוף תולעת, לא היה במשכן. ומוכח שהבין, שלא רק בתפילין. והנה, בתיקוני הזוהר (תיקון כא) כתוב, שאדם הראשון קיים תפילין. (ובתיקון סט) גם על חוה. והרי היה אסור לו לאכול מבהמה. ותירצו, שמה שאכל לא נחשב אוכל מפני שהיה בג"ע. ויש להעיר בזה מהרבה מקומות. ועוד האריך בשו"ת מנחת אלעזר בהקדמה, שכיון שמלאכי השרת עשו זאת, היה מותר. ויש שהקלו מתי שזה רק חזותא בעלמא (כלומר צבע, ולא משהו ממשי עם "תוך", ע' ב"ק קא. ותוס'). ולהלכה כתב הפר"ח ביו"ד (סי' קב סק"ה) בחזותא שבכל התורה, שבדרבנן אזלינן לקולא. ובחזו"ע סוכות (עמ' לב) היקל על פי זה, לצבוע סכך, אף שמשתנית צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע, דאפ"ה שרי. וגם, בנידון דידן שנסוב באיסור דרבנן, נאמר כן. והנה, ידוע שרש"י במגילה (כד:) ס"ל, שגם זהב אינו ממין המותר. ומיד צועקת השאלה, איה מקום האיסור (ולא כל העטי'ם שוות כרגע להוסיף מקודש, דהנודע ביהודה, לכאן). ולגבי סוטה מוכח מתוס' (שם יז:), שנקטו בכתיבה על קלף טהור, שמא תחזור בה ונמצא שם שמים על טומאה. ומשמע, שבלי זה לא היה דין מן המותר. אך לאו שמיה מתיא, ע"פ הרמב"ן והריטב"א ביבמות (קג.) ששונה הוא מה שבא "להתיר", כגט וחליצה. ולפיכך שמן קיק רק משום שלא נמשך אחרי הפתילה, נפסל, ולא מעצם היותו עוף טמא. והיינו, שעיקרו הכבוד והעונג והשלום שבבית (כמבואר בלשונות רש"י והרמב"ם). וע' שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת או"ח סי' עו). ויש שהקלו בתשמישי מצוה, וראיה מדופן של סוכה ע"י פיל שכשר. ויש אומרים, שכל ההגבלה רק במצוה חיובית, ולא בקיומית, וחילו מציצית משי (מנחות לט.) שמותרת. וכעין סברת המנחת חינוך (במצוה שכד) שאין בקיומית פסול בגופה, כשבאה בעבירה. ושם חלקו עליו הפוסקים, דליתא. ויש שהחמירו כל התורה כולה (מג"א סי' תקפו סק"ג). ומה שמצינו מור במקדש, שלדעת הרמב"ם הוא דם שהיה צרור בבהמה שבהודו כבר כתב הכס"מ (פ"א מביאת מקדש ה"ג) שפנים חדשות באו לכאן. והראב"ד שם שחלק, דעתו, שלגבי חומר ביהמ"ק עדיין שייך לאסור דומיא ד"הקריבהו נא לפחתך" וכו'. וע' שו"ת חת"ס (או"ח סי' לט) שהיקל לעשות פרוכת ממשי משום השינוי. ע"ש. ואפשר להסביר דבריו, שלא גרע ממה שכתב הרמב"ם (פ"י מכלאים ה"ו), וז"ל: צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה. וטוה מהן טווי. אם היה החצי מן הרחלים. הרי הכל כצמר רחלים. והרי הוא כלאים עם הפשתן. ואם היה הרוב מן הגמלים. מותר לערבו עם הפשתן. מפני ש"צורת הכל צורת צמר גמלים". ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן, מפני שאינן חוטי צמר. עכ"ל. וכשם ששם אע"פ שיש כלאים בעין, מ"מ כיון שנבלע, לא עולה בשם, הכא נמי הכא. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ח (יו"ד סי' יא) בתשובה הידועה, איך מותר לאכול מסטיק בזוקה, שמעורב בו ג'לאטין שמונפק מדברים טמאים וכו'. ודון מינה ואוקי באתרין. ולאחרונה התעסקו בזה לגבי הבשר המתורבת האם דינו כבשר או שפנ"ח, ושייך גם לנידון שו"ת ח"צ (סי' צג) אם גולם מצטרף למנין. והו"ד במשנ"ב (סי' נה).
ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' פב) העיד על סבו שברא גולם שלא הפסיק לגדול וכו'. ותן לחכם ויחכם עוד, כלפי פן היראת שמים, שהרי כל יהודי הוא ס"ת (מו"ק כה: שבת קה: ועוד) וכל הקדוש מחברו חרב הימנו (איגרת הרמב"ן, שהובאה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג לגבי ל"ג לעומר, וע' סוכה נב.) לבל יזין עצמו מכל מיני הבלים, ותעתועי היצה"ר, שבא באיטלא דרבנן, כדמות עשו הרשע (יהודי מומר קידושין יח.) כיצד מעשרין את המלח וכו'. שכל זה אינו מן המותר בפיך, ומקסימום ישובח כשיהפך ל"פנים חדשות", וזה נס מהודר (כשהוא בתוך הטבע, ע' ב"י או"ח ריח. ובסי' קפז באח', לגבי הרחמן יעשה לנו ניסים וכו') ע"י שיעוגן בהלכה. ואציין לדוגמא בזווית מעשית. שהיו כאלה שהתירו לבלוע ערלה סגולה להריון, ורוב ככל הפוסקים מחו להו אמוחא, וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקיח) שגם אלו שהתירו אינו למעשה. וראה בשולחן גבוה (יו"ד עט, ז) שחרה אפו בשצף קצף שה"דמיון" עורבא פרח, ולא הוחזק כלל (א"ה, ע' שבת סא.). ומי יקל ראשו נגד הרמב"ם אבי התעודה וכל סיעת מרחמוהי שאסור בשר אדם מדאו'. ובפרט שאינה מפוקדת על פריה ורביה. עכת"ד. וגם יש בזה בל תשקצו (אף שברפואה ליכא איסורא, לפנינו מדובר שאינה בדוקה). וגם בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב יו"ד, יד) התנגד חוצץ, מצד הסוד שבדבר. וכן הרב יהודה יודל רוזנברג בס' רפאל המלאך, שכולו בעניני סגולות, מצא לנכון לקבוע בהקדמה, להוקיע זאת מכל וכל, שהוא שטות גמור והבל הבלים. ע"ש. וע' הליכות עולם ח"ו (עמודים רכא-רכב). וכל זה דלא כאותו חכם גדול מאזורינו נר"ו שכשגגה היוצאת מלפני השליט, זלזל במחי יד במי שביטל כי אין ממש בהנ"ל, (הגם שלהלכה אף הוא הודה לאסור איסר). באומרו עליו באתגליא, שאמו אכלה מהערלה לפני הולדתו ("ולשון הולדת לפי שאין הולד נולד אלא ע"י אחרים. ועל כן החיה נקראת מילדת". רש"י בראשית מ, כ). ואחר מחילת כבודו, שרא ליה מריה, שהדברים מפורשים כנ"ל. ולכל היותר היה לו לדון לגופו של ענין. או לחזור בו תוך כדי דיבור. ששמא יש לו אילן גדול להתלות עליו (כעין פסחים קיב סע"א). וגברא רבא אמר מילתא לא תחיכו עליה (ברכות יט: גיטין נה: נדה נ: ולהעיר מביצה לח:). ואם וכו', מפרכסות זו את זו, ת"ח לא כ"ש? (שבת לד.) וכ"ש כשנעשה לעיני כל ישראל, שמתון מתון ארבע מאה זוזי שויא. חכמים הזהרו וכו'. וכמה התריע על זה הרמב"ם באגרותיו שהמתפרסם לרבים, יש לחזור עליו אלף פעמים, אם יוכל.
[ופוק חזי בשו"ת מרכבות ארגמן ח"ח (מעמוד שפו) כמה כרכורים כרכר, למצוא כף זכות, על מעשה שהתפרסם כה"ג, אף שהמבוזה לא היה נמנה על החכמים היושבים ראשונה במלכו'ת. ע"ש. ומניה ומני יתקלס עילאה (סוטה מ.)]. ומסתמא מחמת שהיה בעידנא דעיילי אינשי (ע' מציעא צג:) לכד ניים ושכיב (ע' יבמות כד:). אך ודאי שגם למטוניה דהאי שוטית'א דאסא שהקלו משום הדעות שבשר אדם מותר. בצירוף שבליעה במאכלות אסורות, לא חשיבא הנאה (שו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' לה). ועוד, שמצטערת הרבה (יבמות סה: נדרים סד: ועוד). ועוד, שצידדו שלא נחשב כבשר. (ויש הרבה לדון ולפלפל בכל זה). הן הם יודו, שלא להיות בת יענה שטומנת ראשה בחול, ולתלות יהבנו בהמצאת נשים, שאין חכמתן אלא בפלך [יומא סו: וע' קידושין יג. מציעא נט. פתחי תשובה (אה"ע סי' עו) בשם יערות דבש, על ברכות כח. ועוד. ומה שהשורש לזה הגיע מהם מבואר בלשונות הפוסקים דלעיל] ואי לאו הכי, דרחיץ עליהון דיליה דילהון (ע' ב"ב צא:) כלומר, גורלו כגורלן. ו"נקטינן, משורר ששיער במיתה" (כאביי בערכין יא:). "מסורת מאבותינו, ומנהג מרבותינו" (כפי' רש"י בעירובין ה סע"א ל"נקטינן"). ומכל מקום להלכה ולמעשה, נאסר בהחלט. ובפרט שלדעת הרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק לז) יש סרך ע"ז, בכל הסגולות שאינן מבוססות. ולא יהא אלא ספק, פשיטא שביהרג ואל יעבור, ניזיל לחומרא. מה גם, שלדעת רוב הראשונים גם הסעיפים ('אביזרא'), נכלל בחיוב להרג. (חוץ מהר"מ). והכא עם כל האיסורים הנוספים – סגר עליהם המדב'ר. לכן, צאי לך בעקבי הצאן. שהעיקר הוא חזרה בתשובה מעומקא דליבא, ביחד עם השתדלות מעשית, טבעית (ע' תוס' פסחים קיג: ולהעיר מעט ממהרש"א שבת לא.). ולא סגולית (וע"ע רמב"ם במשנה יומא פג. ובשו"ת יבי"א ח"ח או"ח סי' לז). וה' יעשה הטוב בעיניו.
שבת שלום ומבורך.
הרב גבריאל מנחם יצחקי. הי"ו מבית שאן.
