פרשת עקב
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (דברים יא, יג).
שואל רבנו האור החיים הקדוש מדוע כפל הכתוב פעמיים מילת השמיעה, 'אִם שָמֹעַ' ומיד חזר ואמר 'תשמעו'. וביאר על פי הגמרא במסכת ברכות (דף נה ע"א), 'אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר בדניאל (ב, כא), "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה", שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב (שמות לא, ו) "ובְלֵב כָל חֲכַם לֵב נָתַתִי חָכְמָה.." ופשט הדברים הוא שהקב"ה נותן חכמה לחכמים. והנה לכאורה הדבר אינו מובן, וכי יש צורך לתת חכמה למי שהוא חכם כבר, לא עדיף לתת חכמה למי שאינו חכם, לא כדאי לתת חכמה לטיפש כדי שיהיה חכם?
שמעתי בשם הרב עובדיה בהגר"ד יוסף שיחי' לבאר על פי אותו מעשה מפורסם, היה ילד אחד שהיה מאחר בקביעות ללימודים והיה נענש יום אחרי יום, פעם שוחח עמו המלמד להבין את פשר הדבר. התנצל הילד, ואמר לו שהוא מפוזר והוא שכחן, בערב הוא מוריד את בגדיו בתפזורת, ובקומו משנתו טורח הוא לחפש אחריהם וללקטם, ומאחר ללימודים.. יעץ לו המלמד: 'בכל יום כשאתה פושט את בגדיך, תכתוב על פתק היכן כל בגד, ובבוקר תלך לפי הרשימה..' – רעיון נפלא!
למחרת היום הילד לא הגיע כלל לתלמוד תורה, הלך המלמד ומצאו בביתו נבוך, מה קרה שאלו? סיפר הילד ששמע לעצה וכתב: הציצית על השידה, החולצה על הכסא, המכנסיים על הרצפה, נעל אחת פה והשניה שם.. וסיים: ואני, במיטה! שמח וטוב לב בירך ברכת המפיל ונרדם.. חלם חלומות טובים, קם בבוקר נטל את ידיו, וניסה להיזכר היכן שם את הפתק… עד שמצא את הפתק, ליקט את הבגדים אחד לאחד, הגיע לסוף הרשימה: 'ואני, במיטה!' ולא מצא.. מאז, מחפש הוא את הפריט האחרון החסר… נו, וכי לא תועיל לו לטיפש זה מעט חכמה בקודקודו?!
והתשובה היא שישנם אנשים שלא משנה כמה חכמה ניתן להם, הם תמיד יישארו טיפשים, בדיוק כאותו עני שזכה בלוטו בסכום נכבד והכניסו לכיסו ומשהגיע לביתו גילה כי כל הכסף נפל מבעד לחורים בכיסיו… יש מי שאין לו איפה לשים את מה שהוא מקבל, אין לו כלי מתאים לזה והכל הולך לאיבוד. ויש מי שהוא חכם כבר, שיודע הוא את ערך הדבר אותו הוא מקבל ויש באפשרותו לשמור עליו. "ובְלֵב כָל חֲכַם לֵב נָתַתִי חָכְמָה", אחד כזה שיש לו 'חכמת לב' יש לו דין של כלי! הלב שלו הינו כלי קיבול לקבל עוד חכמה נוספת ולהשתמש בה כיאות, אבל מי שאין לו לב, מי שאין בו שום כלי קיבול איך יקבל חכמה?!
כמו בארצנו, גם במדינת החיות יש הירארכיה, לכל אחד תפקיד, לכל אחד מעמד, כולם מוגדרים היטב, וכל אחד יודע איך בדיוק עליו להתנהג. האריה הוא המלך, ראש הממשלה. השועל הוא היועץ המשפטי לממשלה, הוא הערמומי והחנפן, והחמור, הוא הפקיד הממשלתי הממוצע.. בכניסה לנמל, איפה שחונה המעבורת החוצה את הנהר, העמידו את החמור לגבות את תשלום האגרה הקבועה בחוק, חמישה שקלים לכל עובר ושב. שום אזרח אינו יכול לעבור בלי לשלם! החמור אינו גזען, הוא אינו מפלה בין איש לאיש, ובין חיה לרעותה, אין לו את השכל הדרוש לכך.. הוא נוער בתוקף ודורש את חמשת השקלים המגיעים לקופת המדינה, אף אחד אינו רשאי להתחמק. עייר, בן דוד שני של החמור, שמנסה להתחמק זוכה לבעיטה הגונה היישר בשיניו הלבנות. גם הפרד, בן הדוד למחצה, שעומד מאחור מבין, שלא כמו בכל מקום שם המשפחה קודמת לכל, כאן אין פרוטקציות, כאן יודעים כולם שעם החמור לא מתעסקים ומשלמים. במעבורת של הצהרים הגיע האריה, המלך הבלתי מעורער, מלווה בפמלייתו ובמאבטחיו. יחד אתו נמצא גם השועל היועץ הנאמן. המלך ביקש לרדת אל העם לראות מה הוא חושב וכיצד הוא חי, במה הוא עוסק ואיך מתנהלים העניינים בממלכה, הוא יצא לנסיעה במעבורת הפשוטה ביחד עם כולם. 'חמישה שקלים!' נער החמור, הוא אפילו לא הסתכל מי עומד מולו. כשצלילי המטבעות לא קרקשו בקופה הרים החמור את קולו בלי להגביה את עיניו: 'אף אחד לא עובר כאן בלי לשלם!' 'אפילו המלך??' שאל השועל מאחור וחיוך ערמומי מרוח על שפתיו, מזהה שתיכף יתחיל האקשן הגדול.' אפילו המלך!' חרץ החמור את גורלו בידיו, בלי לבדוק אפילו מי עומד מולו. האריה אינו צריך כתב אישום, חקירת משטרה ומשפט ציבורי, 'תגיש לי אותו על מגש לארוחת צהרים!' שואג האריה לכיוונו של השועל בעודו מתנפל על החמור ונוגס בצווארו, 'חצוף שכזה, מהמלך הוא רוצה לגבות אגרה? חמור שכמותו..' החמור שכב על המזח דומם, האריה מיהר למנות את הקוף לגובה המיסים החדש, ובינתיים הדריך את השועל בנוגע לארוחת הצהרים שלו: 'אני רוצה את החמור מסודר יפה, אל תערבב לי אותו, תחתוך אותו לחלקים מסודרים ויפים, כל אבר לחוד. אני אוהב לראות את מה שאני אוכל..' השועל גרר את החמור הצידה, והחל מבתר את החמור לחלקים, רגליים, ידיים, ראש, כרעיים, הוא ביתר את הבטן והוציא את האברים הפנימיים והניח אותם בסדר מופתי על מגש עץ גדול במיוחד. ואז הוא נתקל בלב של החמור.. הוא לא עמד בפיתוי.. הוא נגס בתחילה נגיסה קטנה, ואחר כך עוד נגיסה, ואחריה עוד, עד שנגמר. 'איפה הלב?' שאל האריה כשהשועל הניח לפניו את המגש. הוא בחן היטב את כל האברים, הוא הכיר יפה את המבנה האנטומי של החמור, אבל הלב השרירי, העסיסי, הטעים, הלב לא היה שם.. 'אדוני המלך!' התחנן השועל, 'בחיי – לא היה לו לב לחמור הזה..' – 'איך זה יכול להיות, חמור בלי לב?!' התרעם המלך. 'אם היה לו לב, כבודו, וכי הוא היה מעז לבקש ממך כסף…?'
אדם שאין לו כלי קיבול בשביל החכמה, גם אם ניתן לו חכמה וישמרנה, איזה שימוש יעשה בה. אדם שאין לו חכמת לב ייקח את החכמה שתינתן לו ויעשה איתה עבירות. צריך לדעת מה לעשות עם חכמה ואת זה יודע לעשות רק מי שיש לו חכמת לב, חכמת חיים. "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", בלב מי שהוא כבר חכם יש מקום, יש כלי קיבול לעוד חכמה, זהו אדם שידע מה לעשות במה שיקבל. הוא ייקח את זה לכיוונים החיוביים, להרבות תורה, להרבות צדקה, לעשות חסד עם הבריות, להתקרב לקב"ה..
אומר רבנו האור החיים הקדוש שכך הוא הדבר כאן במה שנאמר "אם שמוע תשמעו", 'אִם שָמֹעַ' – אם יש לו לאדם לב שומע, אזי ממילא "תשמעו" יוכל האדם לשמוע, להבין ולהוסיף דעת ביראת ה', להתחזק במעלות התורה ויראת ה'. אבל אם אין לו לב שומע מה יהיה, מה יעשה עם מה שישמע, הרי כמה שנשמיע לו הוא אינו יכול לקלוט, יש לו חורים בכיסים, או בלב.. מה שנשמיע לו רק יביא לידי ליצנות, שחוק וקלות ראש כמו שעושים כל האפיקורסים צחוק המדברי תורה. כפי שאומר שלמה המלך ע"ה "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז,ב), תן אל הלב! כך שומעים, כך מפנימים, כך מצליחים, כך משתנים!
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
