פרשת ויגש
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וכו' וכו'. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי. וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו, כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף וכו', רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ וכו'. פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ע"כ. וכתב בעל הטורים (מה, יא) פן תורש – ב' במסורה, הכא, ואידך, אל תאהב שנה פן תורש (משלי כ, יג). זה שאמר הכתוב וקרעים תלביש נומה, ללמדך, כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים (סנה' עא.). וזהו אל תאהב שינה בבית המדרש, פן תורש מלימודך. וכן אמר יוסף ליעקב, מוטב שתבוא לכאן, אף שזה על חשבון יציאה חוצה לארץ – פן תורש מתורה, כי לא תוכל ללמוד שם מפני הרעב. עכת"ד. כלומר, העסק במה שהוא חוץ מהתורה משכיח ממנה אף ברגע כממריה (ע' ברכות ה. מגילה יח:). וע' סנהדרין (לו:) במשנה, לדעת רבי יהודה, שיש להעמיד בבית הדין, מי שיכתוב דברי המזכים, ודברי המחייבים, ושלישי שיסכם הכל, ופירש"י, שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן, יטעו בדבר. אלא א' כותב דברי המזכין. וא' כותב דברי המחייבין. והג' כותב דברי כולם. ומתוך שאין טורח רב עליהם, לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם, יוכיח כתב של שלישי. ע"כ. וע' ט"ז (או"ח ר"ס קצא) שבכל המצות לא יעשה אותם האדם ויעסוק בדבר אחר, כי זה מורה על עשייתו של המצוה בלא כוונה, אלא דרך עראי ומקרה, כמאמר רז"ל ואם תלכו עמי קרי (ויקרא כו, כא) שפירושו, אף שתלכו עמי, דהיינו עשיית המצוה, מ"מ היא בדרך מקרה ועראי. (א"ה, וע' תוס' ר"ה טז.). ובכלל איסור זה, שלא לעסוק בתורה באותה שעה. עכת"ד.
וראה רש"י בשבת (פח:) למיימינין סמא דחיי, עסוקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו, שהיא עיקר. (וראה לעיל סג. ולשון רש"י ברכות לב: וע' בתוכחה שבסנה' קיא. וכעי"ז בבכורות יח.). ואפילו רבי יוחנן ואילפא שרצו לקיים אפס כי לא יהיה בך אביון, ביקשו המלאכים להפיל עליהם חומה, על שעזבו חיי עולם, לעסוק בחיי שעה וכו' (תענית כא. וראה שו"ת יחוה דעת ח"ה סי' נו). ויתרה מזו אמרו כן על תפילה שהיא חיי שעה, לעומת התורה (שבת י.). וע' מגילה (יא.) בשביל עצלות שהיה להם לישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה "שונאו" של הקב"ה מך (עני) ח"ו. והיינו, שעסקו אך בעצלתיים. וראה בבכורות (ה:) וברש"י, שבגלל שרפו ידיהם מלעסוק בתורה – ויבוא עמלק. וזוהי ההדגשה בבמדבר רבה (י, ח) – אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה – "בלבד". והתוס' במו"ק (ח:) ביארו בדין אין מערבין שמחה בשמחה, בזה הלשון: "וטעם נראה קצת, דכמו שאין עושין מצוות חבילות (ברכות מט. ועוד), דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת, ולא יפנה עצמו הימנה, וכן שמחה בשמחה, יהיה לבו פנוי בשמחה". ע"כ. וכתוב בשמות רבה (ו, ב) על הפסוק בקהלת (ז, ז): כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה, כְּשֶׁחָכָם מִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים הַרְבֵּה מְעַרְבְּבִין אוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה, וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה, מִן הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מַתָּנָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר, כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, הַמִּתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁשִּׁים הֲלָכוֹת לִמְדַנִי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה בַּחֲרִישַׁת הַקֶּבֶר, וְכֻלָּן נִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנִּי בִּשְׁבִיל שֶׁהָיִיתִי עוֹסֵק בְּצָרְכֵי צִבּוּר. ע"כ. וכעין זה עולה מרש"י (ע"ז יט.) שאין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ – לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו. ע"כ.
ולכן (בעי' נד.) רק כשערוכה ברמ"ח איברים – התורה תשתמר. ובחגיגה (כז.) אמרו, שתלמידי חכמים כל גופן אש, ולמדו מ"כל דברי כאש" – והכוונה, שמאחר שעוסקים בכל גופם באש, ממילא נהפך כל גופם לחלק ממנה. וידוע הרמב"ן בסו"פ בא (שמות יג, טז) וזה לשונו: ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו, ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפלות, וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד, שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף). ע"כ. ויש לבאר דבריו יותר, עם מה שכתב מהרש"א בעירובין שם, שהדיבור בקול רם, מביא הרגשה ותנועה לכל האברים. כלומר, ככל שנעשה בצורה מושלמת – משתבח, ופשוט. וע' בשו"ת התשב"ץ ח"א (סוף סי' עב) שהרמב"ם התבטא על השגות הראב"ד "מימי לא נצחני אלא בעל חכמה (מלאכה) אחת". וע' בגיטין (מ.) וברש"י, שמי שציוה בשעת מיתתו שיעשו לשפחתו קורת רוח, כשם שעשתה עבורו – מחוייבים היורשים לעשות לה. ואם לא נתקררה דעתה בלא שחרור, ישחררוה. כלומר, שקורת רוח אמיתית, חייב שתעשה רושם ממשי, ולא מספיק בשמחה זמנית – חולפת. ומזה גם לענין הקורת רוח כלפי בורא עולם – איש לפי מהללו. וע' בזוהר במדבר (פנחס ריט.) על הפסוק בקהלת (ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות" – כַּמָּה נָאֶה לוֹ לָאָדָם בְּעוֹד שֶׁהַנֵּר דּוֹלֵק וְשָׁרוּי עַל רֹאשׁוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן רִבּוֹנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הַנֵּר הוּא כֹּ"חַ שֶׁשָּׁרוּי עָלָיו, וְלָכֵן כָּתוּב (במדבר יד) יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'. כֹּחַ ה', זֶהוּ כֹּחַ שֶׁשּׁוֹרֶה עַל רֹאשׁ הַצַּדִּיקִים וְכָל אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּרְצוֹן רִבּוֹנָם. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ.
וע"ע לרמב"ם במורה נבוכים ח"א (פרק לד) שמסביר חמש סיבות המונעות את פתיחת הלימודים, בעניני האלהות. ובסוף הפרק כתב: "והסיבה החמישית ההתעסקות בצרכי הגוף וכו'. וכל שכן אם נוסף לכך דרישה למותרות המאכלים, שהם נעשים תכונה מושרשת, בהתאם לנוהג ולהרגלים הרעים. עד שאפילו האדם השלם וכו', אם רבו התעסקויותיו בדברים אלו ההכרחיים, וכ"ש בשאינם הכרחיים, ונתחזקה תשוקתו להם, יחלשו בו התשוקות העיוניות וידעכו. ויהיה לימודו בהם, ברישול ורפיון וחוסר חשק. ועל ידי כך, לא ישיג מה שיש בכחו להשיג. או ישיג השגה משובשת ומבולבלת, מן ההשגה וקוצר היכולת. וזה מה שמצינו בהלל ביומא (לה:) שחירף נפשו לעלות לגג בשלג הכבד, והרי (בב"ק סא.) אמר דוד, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו. ותירץ בהליכות עולם ח"ח (עמוד שלב): וצ"ל שמרוב חפצו ותשוקתו בתורה, לשמוע דברי אלהים חיים (כלשון הגמ' שם), מפי גדולי הדור, לא הרגיש כלל שיורד עליו שלג שעלול לסכנו וכו'. ע"ש. וראה ברמב"ם בספר המצוות (מצוה ג) שציוונו לאהבו יתעלה, וזהו שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו, עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת האהבת המחויבת. ובסוף הלכות תשובה כתב: דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה. כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה, תהיה האהבה, אם מעט מעט, ואם הרבה – הרבה.
לפיכך, צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה. עכ"ל. וכ' הראב"ד: וענין אחר בעבור אהבתה, תשגה בעניניך, שלא תשים אליהם לב. ע"כ. וסימנך שבת (פח.) ויומא (נג.) שכשהיו טרודים ברצון ה', גם כשמגופם זב וניגר דם, לא הרגישו כלל ועיקר. וזה גם דברי המאירי בגיטין (נג.) והראב"ד (בפ"ז מפרה ה"ג) שאי אפשר לאדם, לכוון מחשבתו לשני דברים כאחד. ומחמת כן מצינו בעירובין מג: שנחמיה בן רב חנילאי שמשכתו שמועתו, ויצא מחוץ לתחום בשבת, ואמר ליה רב חסדא לרב נחמן, נחמיה תלמידך שרוי בצער וכו'. וראה כמו"כ בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) על ריש לקיש, וגם בחגיגה טו. על רבי מאיר, שגם מחמת ריכוזם לא שמו לב לתחומי שבת. ובקידושין לג. מצינו שבר קפרא, או רבי שמואל בר רבי יוסי, היה יושב בבית המרחץ, ונכנס רבי שמעון בר רבי לשם, ולא קם מפניו, והקפיד רבי שמעון בר רבי מחמת שני שלישי שליש [שני חלקים של שליש הספר] שלימדו מתורת כהנים (וע' יבמות עב: שלרבי יוחנן לקח שלשה ימים לגמור, ושלושה חודשים לבאר את כל תורת כהנים) ולא עמד מפניו, ואמר לו רבי: שמא בהן, באותן ברייתות ששנית לו, היה יושב ומהרהר. (ואכן זה מה שהיה, וידע זאת ברוח הקודש, כי סוד ה' ליראיו, כמו שפירשו תוס' שם). והיינו, שלא שם לב אליו מחמת שהרהוריו היו תפוסים בזה. ובעירובין (נד:) איתא, על רבי אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון. ופי' רבינו חננאל, כלומר היתה דעתו בתורה, ושכח סדינו בשוק. והגמ' המשיכה לספר, שהיה אדם שרצה ליטול המעיל הזרוק לעצמו, ומצא שם שרף (נחש).
יה"ר שנזכה כולנו לחזור בתשובה מאהבה, ולקבל פני משיח במהרה, ברחמים גדולים. שבת שלום.
גבריאל מנחם יצחקי בן אאמו"ר ר' יוסף מוזגרשוילי הי"ו
