פרשת ויקהל פקודי
ברכה מן השמים:
באחת מן הפעמים הגיע החפץ חיים לביקור בעיר צ'רניקוב, והגיעה שמועה לאוזניו בדבר יהודי המתגורר בעיר שיש ברשותו בית חרושת המעסיק פועלים יהודיים בשבת.
בירר החפץ חיים היכן הוא גר ואחר שנודע לו ניגש לביתו ודיבר על לבו שיפסיק את העבודה בשבת, ענה לו היהודי "אני מרוויח בכל יום ארבעת אלפים רובל, וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת סכום כל כך גבוה"?
"אינך צודק בחשבונך כלל" אמר לו החפץ חיים, "ואם תמשיך לחלל את השבת עלול אתה להפסיד את כל בית החרושת".
נימק החפץ חיים את דבריו בכך שכשרוצה התורה להזהיר את האדם בשמירת השבת מצווה עליו "ששת ימים תעשה מלאכה" כנאמר בפרשת ויקהל פרק כ"ג פסוק ג', שזהו ציווי שאינו מרמז על שמירת השבת במפורש לכאורה אלא שמלאכה תעשה כל ששת הימים, ואם כן הרמז הנו שאם רצון האדם שתהיה לו פרנסה כל משך ששת ימי השבוע עליו לשבות ביום השביעי. אולם אם לא ישמור האדם על קדושת היום השביעי, אזי גם בימי השבוע לא יהיה לו במה להשתכר.
לשמע דבריו ענה האיש בלעג, "מה הרבי חושב וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות מידי שבוע"?
זמן לא רב אחר השיחה שהיתה בין החפץ חיים לבין בעל בית החרושת, נכנסו הבולשביקים אל העיר ובין שאר פעולותיהם החרימו את כל בתי החרושת שהיו בבעלותו של אותו יהודי. הוא עצמו הצליח בדרך נס לברוח בעירום ובחוסר כל ולהנצל ממוות, ובראותו את אשר עבר עליו נזכר בדברי החפץ חיים ומיד כתב לו מכתב בו הודה לו, וכך כתב "עכשיו אני רואה שדבריו צודקים ואמתיים. אכן, יש בכוחו של פסוק בחומש לשתק את בית החרושת".
על הפסוק הנזכר "ששת ימים תעשה מלאכה"וכו' יש לשאול מפני מה נכתבה האות ת' של מילת "תעשה" בניקוד צירה ולא בניקוד פתח, וכי המלאכה מאליה נעשית? וכן יש להוסיף מפני מה מזכירה התורה את ששת ימי המעשה בעוד שברצותה לצוות על איסור מלאכה בשבת??
הגאון ר' שלמה גאנצפריד זצ"ל בספרו "אפריון" כותב שרמז יש בכך שרק המאמין באמונה שלימה כי פרנסת האדם מוקצבת מן השמים ואיננה תלויה בכמות ההשתדלות יוכל לנוח בשלווה בשבת, לעומת זאת כל החושב שתלויה ההצלחה בריבוי המלאכה בוודאי מוטרד הוא כל העת מן המחשבה שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשרותו לעסוק בפרנסה ביום זה, לפיכך לאדם כזה קשה עד מאוד לשמור את השבת.
על כן בא הפסוק וכותב "ששת ימים תעשה מלאכה" והאות ת' במילת תעשה בצירה מנוקדת, שפירוש הדבר הוא שאל יעלה אדם בדעתו שהוא עושה את המלאכה דהיינו ששכרו מפרי מעשי ידיו הוא, אלא השכר והריוח כלומר הברכה במלאכה מאת הבורא יתברך שמו היא. וזוהי המשמעות של ניקוד האות ת' בצירה דהיינו שתוצאת המלאכה היא היא החשובה ולפי שהברכה שהנה תוצאת המלאכה מן השמים היא נחשבת המלאכה כנעשית מאליה, ובכך מיושבת שאלה א'.
ורק כשמכיר בכך האדם בכוחו לקיים בשלימות את המשך הפסוק "וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם", שאז יכול האדם לשבות שביתה של ממש היינו שמנוחת נפשו תסייע לו לא לחשוב על הצורך בעשיית מלאכה בשבת כלל לפי שהברכה מאת ה' היא, ובכך מיושבת שאלה ב'.
ויש המוצאים במה שאמרו חז"ל שמצווה לאכול דגים בשבת רמז לעניין הנזכר, שכידוע ישנם דגים הניזונים מבליעת דגים אחרים הקטנים מהם, שהדג הגדול רודף אחר הקטן וכשהוא משיג אותו הוא בולעו, ומשום כך צריך הדג הבלוע להיות מונח במקביל בבטנו של הדג הבולע לפי שטרם הבליעה זנבו של הדג הבלוע כלפי פי הדג הבולע הוא, כלומר זנבו של זה בצד זנבו של זה וכן ראשו של זה כנגד ראשו של זה.
וראה זה פלא שכאשר מבתרים את בטן הדג הבולע מוצאים כי הדג הבלוע מונח כאשר ראשו כלפי פנים כלומר הפוך מהדג הבולע. ויש ללמוד מכאן שאמנם כן הדג הגדול רדף אחרי דגים רבים על מנת לאכלם אולם בסופו של דבר הוא ניזון לא מאלה שהוא עצמו טרח עליהם אלא מאלה אשר הקרה הקדוש ברוך הוא לפיו, היינו אלה שבאו בניגוד לכיוונו ונכנסו כבדרך אגב לתוך פיו והוא כלל לא רדף אחריהם.
הוא אשר אמרנו, הברכה מן השמים באה.
תנו לקדוש ברוך הוא לעשות עבורכם את העבודה…
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
