פרשת תרומה
בפרשתינו מובא על כך שהקב"ה מצווה את משה רבינו "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". ונשאלת השאלה לשם מה צריך הקב"ה את התרומות שלנו? האין זה תמוה שהקב"ה שהוא כל יכול צריך כביכול לתרומה מאת בני ישראל?
הדברים יובנו על פי סיפור המובא בתלמוד הירושלמי (מסכת תרומות פרק ח סוף הלכה ג). מסופר על אדם אחד שהזמין לסעודתו תלמיד חכם. כשהם התיישבו ליד השולחן, פתאום רואה התלמיד חכם שבעל הבית הושיב לידו לא אחר מאשר כלב. התרעם התלמיד חכם על בעל הבית ואמר לו: "האם לכך הזמנת אותי, לבזות אותי ולהושיב לידי כלב"? אמר לו בעל הבית: "חס ושלום רבי. אלא שאני חייב טובה לכלב הזה שהציל אותי פעם ממשהו רע, ומכיון שיש לי הכרת הטוב כלפיו החלטתי לעשות לו כבוד ולהושיב אותו ליד רב תלמיד חכם".
הסיפור הזה תמוה לכאורה. הרי הכלב אינו מרגיש בכך שום כבוד. אדרבה, אם בעל הבית היה נותן לו בשר ועצמות, הכלב היה יותר שמח מאשר לשבת ליד התלמיד חכם. מה טעם יש בכבוד שהכלב איננו מבין אותו? סיפור זה מלמד אותנו שהכרת טובה אינה צריכה להיות ממקום כזה של בגלל שהוא עשה אני צריך להחזיר לו, אלא זה צריך להיות בסיס יסודי ופנימי באדם להשיב טובה למי שגמל עמו טובה.
וכך גם מצינו בפרשתינו. עם ישראל זכה לטובה גדולה מהקב"ה בכל אירועי יציאת מצרים: בעשרה מכות שלקו המצרים, בעובדה שעם ישראל לא לקה, בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק. אם כך, חסד גדול עשה הקב"ה עם בני ישראל בכך שביקש מהם להביא תרומה, ועשה את עצמו כמי שזקוק לתרומתם. ובכך שעם ישראל אספו והביאו את התרומה ,הם זכו לבטא מעט מהכרת הטוב שחשו כלפי הקב"ה. וזאת, על אף שהקב"ה עצמו כמובן שאיננו זקוק לטובות. בנתינה לקב"ה – עם ישראל הוא זה שנבנה. גם אם המקבל לא צריך לכך, הרי שהוא מאפשר בכך לעם ישראל לא להיות כפוי טובה, ולהכיר טובה כלפי מי שגאל אותם מעבדות לחירות!
מסופר על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש שיום אחד גילו לו מן השמים שיש יהודי צדיק שעובד את השם יותר ממנו, ואם ירצה הוא יוכל לפגוש אותו ולהיווכח במו עיניו.
סיפר הבעל שם טוב לתלמידיו את הסוד שגילו לו משמים והזמין אותם ללכת ביחד איתו ולהכיר את הצדיק. התלמידים נדהמו, ולא האמינו למשמע אוזניהם. אולם הבעל שם טוב ביקש מהם להצטרף אליו כדי לחזות במו עיניהם את הנהגותיו של הצדיק. לשם כך ביקש הבעל שם טוב מתלמידיו לבוא איתו אל היער ולהתחבא מאחורי עצים, כשהוא מסביר להם ששם עומד הצדיק להתגלות אליהם. נכנסו התלמידים לתוך היער והסתתרו מאחורי העצים מתוך מחשבה שהנה הם עומדים לפגוש איזה צדיק גדול. שיערו הם בנפשם שאולי יזכו לראות את משה רבנו רבן של נביאים, או אולי דוד המלך נעים זמירות ישראל. בעודם מתרגשים ממה שהם עתידים לגלות, עבר לפניהם נער כפרי ההולך לדרכו לרעות את צאנו אולם איש מהם לא כ"כ התייחס לנער הזה. לתדהמתם החל הנער כורע על ברכיו וקרא בקול גדול: ריבונו של עולם אני כל כך אוהב אותך, רק אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך, אבל מה אעשה ואינני יודע מה לעשות, להתפלל אינני יודע, לקרוא אינני יודע, ללמוד תורה אינני יודע, אבל מה, יש דבר אחד שאני יודע לעשות, אני יודע לחלל בחליל, אז זה מה שאעשה.
לקח הנער את חלילו והחל לחלל בכל כוחו לכבוד הקב"ה. ומרוב המאמץ הוא התעלף ונפל על הרצפה. עברו כמה דקות ועוד פעם הנער התעורר ושוב קרא בקול: ריבונו של עולם אני אוהב אותך, אני נשבע שאני אוהב אותך, מה אני יכול לעשות עבורך, אתה יודע מה, אני יודע לקפוץ ולהתגלגל אז זה מה שאעשה בשבילך. ומיד התחיל הנער לקפוץ ולהתגלגל על הרצפה לכבוד השם, וגם הפעם הוא עשה זאת עד כלות כוחותיו עד שנפל מתעלף. הביטו תלמידי הבעל שם טוב בתעלוליו של הנער, ולא הבינו למה הם מבטלים לימוד תורה ומציצים מבין העצים על מעשים כאלו של נער שוטה. אולם הבעל שם טוב הביט על הנער כשהוא מחייך וכולו רועד, ומאיץ בתלמידים לשתוק ולהמשיך להסתכל על הנער. ושוב התעורר הנער וזעק בקול גדול: ריבונו של עולם אני אוהב אותך, ורוצה לתת לך מתנה, ומה אעשה וכסף אין לי, אבל יש לי פרוטה שחוקה אחת ואותה אני רוצה לתת לך, תוכל לקנות בה מה שתרצה, מיד זרק הנער את הפרוטה כלפי מעלה ובאותו רגע יצאה יד מן השמים ותפסה את הפרוטה. מתנתו של העני התקבלה.
או אז הבינו התלמידים שיהודי זה ומעשיו רצויים ואהובים לפני ה'. הנער שהיה פשוט ותמים באהבתו לה', נתן את כל אשר לו במסירות נפש וכידוע, רחמנא ליבא בעי – הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב את העבודה הפנימית והאמיתית.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי – לוד
