פרשת שמות
חזינן בפרשה על חשיבות העיסוק בעיקר, ולא בטפל, שעל הפסוק "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד, כד) הביא רש"י על אתר מהגמ' בנדרים (לא:), שח"ו שנתרשל משה וכו', אלא שנתעסק במלון תחילה וכו'. ע"כ. ואם נבוא חשבון, יש ללמוד, שאם משה רבינו שכל כוונתו לשם שמים, וגם לא התכוון כלל לבטל כליל ח"ו מהמילה, ולפי' רש"י (שם לב.) לא עשה כלל איסור, משום שזה היה ביום השמיני, וקי"ל שכל היום כשר למילה (מגילה כ:). ומסתמא גם היה מוכרח קודם לסדר עניני המלון, בשביל לקיים בתוכו למצות המילה, ועם כל זה הגיע הנחש לבולעו וכו', משום שסוף סוף הקדים להתעסק במלון שהוא טפל, למילה החשובה.
ועוד הוזכר בפרשה לעיל ברש"י (ד, כב) שכאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו, שהעדיף הנאה רגעית שבנזיד עדשים, מחיי עולם שבבכורה. וע' בירושלמי שקלים (טו.) על רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיה, שטיילו בסמוך לבתי כנסיות שבלוד. אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיא: כמה ממון שיקעו אבותי כאן, שהם בנו בתי כנסיות אלו מממונם. אמר ליה רבי הושעיא: כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן! וכי לא היו בני אדם שהיו לומדים תורה, והיה עדיף להחזיק עניים בני תורה בממון זה, יותר מאשר ליתנם לבנין בית הכנסת. רבי אבון התקין פתחים ושערים בבית המדרש הגדול שבמקומו. אתא רבי מנא לגביה דרבי אבון, אמר ליה רבי אבון: חמי מאי עבדית [שמח במעשיו ואמר: ראה מה שעשיתי בבית הכנסת, לפאר בית אלהינו]. אמר ליה: יש לקרוא עליך מקרא זה (בהושע ספ"ח פסוק יד): "וישכח ישראל את עושהו – ויבן היכלות". וכי לא הוה בני נש דילעון באוריתא [וכי לא היו בני אדם הלומדים תורה] הזקוקים לממון לפרנסתם, ואיך זנחת העיקר והשקעת בטפל. ע"כ.
וזה גם תוכחת הגמ' במכות (כב:) לאותם טיפשים, שקמים ומכבדים לספר תורה, ולא לת"ח שעדיפים ממנה, (והריב"ן שם פירש, שרוב העולם כאלה), שהרי בתורה כתוב: "ארבעים יכנו", ורבנן הורידו וכו'. וכל שכן בזמנינו, שלבד מכל הספיקות שיש בכשרות הספרי תורה, ובשו"ת שאגת אריה (סי' לו) כתב, שהיום אין מצות כתיבת ס"ת, מחמת שלא בקיאים בחסרות ויתרות. וחוץ מזה מבואר בטור ובשו"ע (יו"ד ריש סי' ער) שעיקר המצוה היום היא בספרים, וי"א שרק בהם 'יימת המצוה ולא בספר תורה כי רק בהם לומדים. (וזה לבד מהטעם של השאגת אריה הנ"ל). וע' שו"ת יבי"א ח"ח (יו"ד סי' לו) שברור שעדיף לתת לת"ח כסף בשביל שיוציא ספר חידושים, מאשר לתרום ספר תורה. וכל שכן שבכל בית כנסת יש מספיק ס"ת מיותרים, אך לדאבוננו בני תורה נזקקים לא חסר, ובמקום להשקיע בעיקר, נטפלים לטפל שבטפל. וע' רש"י איוב (טו, כח) על "וישכון ערים נכחדות", שדרך בעלי גאוה לבנות חורבות, כדי לעשות להם שם. ע"כ. וראה עוד ברש"י זכריה (יג, ד) שדרך מסיתים ומדיחים, מתעטפים בטליתם, כאילו הם אנשים צדיקים, למען יקובלו כחשיהם. ע"ש. ודי לחכימא ברמיזא. וכעי"ז ידועים דברי הרמב"ם (בפ"ו משביתת יו"ט הי"ח): וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג) "וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם". עכ"ל. וזוהי התוכחה בשבת (לג:) על המניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, שגרמה לשריפתן, ע"י רשב"י. ועל יתרה מזו נאמרה התוכחה הנ"ל (בשבת י.), על מי שמאריך בתפלה, על חשבון תלמוד תורה.
ומהטעם הזה נובעת אזהרת הש"ך בכללי ההוראה שביו"ד (סו"ס רמב אות ט) על חומרות שמביאות לקולות. ולפעמים המטרה מקדשת אמצעים, עד כדי שהעבירה החמורה נחשבת למצוה, וכידוע מהגמ' ב"מ (נט.) שבשעה שהיו עוסקין ב"נגעים ואהלות" אומרים לדוד המלך, הבא על אשת איש, מיתתו במה? והיה אומר להם, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעוה"ב. ע"כ. וע' בתוס' סוכה (ל רע"א) שמצוה הבאה בעבירה (באותה שעה) אין כאן מצוה. ע"ש. וזה ממש כמו שכתוב בתענית (טז.) דאמר רב אדא בר אהבה, אדם שיש בידו עבירה, ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפי' טובל בכל מימות שבעולם, לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה, מיד עלתה לו טבילה, שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם". ואומר: "נשא לבבינו אל כפים, אל אל בשמים" (איכה ג, מא). ע"כ. ולפי היסוד הזה, שיש להדגיש ולהאיר את העיקר, ולא להאחז בטפל, יובן מה שכתב הבית יוסף באו"ח (סי' א ס"ה) שכל מעלת קריאת פרשת העקדה, היא כדי לזכור זכות אבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבודת השי"ת, כמו שמסר יצחק נפשו. וגם כל מעלת קריאת פרשת המן, היא כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה. עכת"ד. היינו, שלא אמירת המילים החיצונית היא הקובעת, אלא ההתבוננות וההתחזקות הפנימית היא המועילה. וזהו שאמרו שאין הערוד ממית אלא החטא (ברכות לג.). והמאירי (תענית ט.) סובר, שגם זכות המעשר, על אף ההבטחה שיש בה ובחנוני וכו', מתעכבת היא כאשר עומדים בפניה חטאים. ע"כ. וגם לגבי נט"י שהיא סגולה לעשירות (כמבואר בשבת סב:), כתב המשנ"ב (סי' קנח ס"ק לח) שהעשירות יכולה להתעכב, גם כאשר נוטל ידיו בשפע, אם מוכתם הוא בעבירות. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קנח) שאע"פ שראינו אנשים שזכו במצות סנדקאות, ולא התעשרו (כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רסה סעיף יא), שמא החטא גרם. ע"ש. וע' ב"י (או"ח סי' ריב ס"א) שגם בברכה אחרונה דבר פשוט שפוטר העיקר לטפל. ע"ש. ללמדך, מראשית עד אחרית, יש לזכור שהעיקר הוא החשוב, ולא הטפל. וע' סנהדרין (לח:) ובחגיגה (יד.) מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות. וע' שבת (קיט:) שחורבן ירושלים היה על שהשוו תלמיד חכם גדול, לת"ח קטן.
והנה, החומרא הגדולה שיש אם עושה טפל לעיקר, היא, שהעיקר כבר אינו שוה מאומה, וכמו שאמרו בברכות (יב סע"ב) על הפסוק לא יקרא וכו'. וע"ע בע"ז (ה.). ועל המאמר המובא (ע' בעטרת זקנים או"ח סי' תרעו) בשם חז"ל, שכל המועדים יתבטלו לעתיד לבוא, חוץ מחנוכה ופורים, פירש בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' תרסו) שחלילה שיתבטלו מועדי ה', שהרי נאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, אלא שלעתיד לבוא, תרבה הטובה כל כך לישראל, והשמחה והמנוחה יהיו בכל ימיהם, עד שכל הימים יהיו שוים בשמחה ובטוב לבב, וכאילו נתבטלו המועדים, אבל ימי (החנוכה) ופורים יהיו נזכרים ונעשים בשמחה מיוחדת. ומכאן נלמד לא לתת חשיבות לטפל, כי אז נחסר מהעיקר, ואינו חשוב. ויש הרבה מה להאריך, ולקוצר היריעה נסתפק במועט, ו"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).
שבת שלום ומבורך – הרב גבריאל מנחם יצחקי
