פרשת נשא
״ומשה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה״ אומר ה׳ למרע״ה: ״אספה לי 70 איש מזקני ישראל…״
מ״ר מבין כי עליו לאסוף 70 זקנים, אך כיצד יעשה זאת ראם יאסוף 5 אנשים מכל שבט, יגיע רק ל – 60 זקנים ואם יאסוף 6 יגיע ל – 72, והרי אין זו חלוקה שוה ומדוע לעורר קנאות בין השבטים, החליט לעשות הגרלה, לקח 72 פתקים, כ׳ על 70 מהם את המילה ״זקן״, ו – 2 פתקים השאירם ריקים, ואמר ל – 72 הזקנים, שמי שיצאו לו פתקים ריקים אינו נבחר.
בזמן ההגרלה היו 2 שלא היו נוכחים, היו הם אלדד ומידד. ומודיעים למרע״ה כי אלדד ומידד מתחבאים במחנה, ומדוע, סברו הם כי ודאי שלהם יצאו הפתקים הריקים ומדוע ללכת סתם, ולכן נשארו במחנה, והקב״ה זיכה אותם ברוה״ק והם מתנבאים ומה התנבאו ״משה מת ויהושע מכניסם לארץ״.
״וירץ הנער״ – מי היה זה גרשום, בן משה. גרשום שמע 2 דברים שזעזעוהו: א. אביו מת. ב. הוא לא יהא מחליפו אלא יהושע.
מסביר החיד״א הק׳ בספרו ״מדבר קדמות״, ישנה גמ׳ חגיגה ג. הני תרי אילמי דיתבו בבית מדרשא דרבי, רכל זמן דעייל רבי לבי מדרשא, ישבו שניהם מולו. והיו מנענעים ראשם, כאילו מבינים הם הדרשה. אומרת הגמ׳ ״ובעי רבי רחמי עליה ואיתסו״.
והם התרפאו והתברר שבשתיקתם הם קלטו ספרא ספרי וכולי ש״ס. אומר החיד״א הק׳ אותם אילמים היו אלדד ומידד, ובאו לתקן בגלגול החדש את אותן 4 מילים שאסור היה להם לומר ״משה מת יהושע מכניסם״.
אילמי = אלדד ומידד.
וז״ש ״מתנבאים״ – משה תנוח נפשו בגן אלוקים יהושע מכניס.
ר״ש מאוסטרופולי כ׳ בחידוש גדול דמרע״ה נקרא משה, הוא ״כי מן המים משיתיהו״, אך לכאורה ישנן כאן אותיות מיותרות, ״מן״, ה', אפשר היה לומר ״כי ממים משיתיהו״, אלא מחדש ר״ש דאם היה אומר הכ׳ ״ממים״, היה יוצא ר״ת ״משה מת, יהושע מכניסם״ וזה לא רצה לומר הכתוב, שזו נבואה שלא הייתה אמורה להתגלות.
אומר לו יהושע למ״ר, ״אדוני משה כלאם״, מפרש רש״י הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם, אמר לו מ״ר, ״המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה׳ נביאים״, וזהו שאמרו חז״ל ״פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, דלבנה נתקנאה לומר במעשה בריאת העולם מה לשני מלכים בכתר אחד ולחמה לא היה איכפת, וזהו בדיוק אופיו של מ״ר ושל יהושע ע״ה.
ולאחר מכן מספר המדרש שאמרה צפורה לנשות אלדד ומידד, דאם בעליהם החלו לנבא, גם הם ינהגו פרישות עמן בד״א, ומנין לה, דכשבעלה החל להתנבא, גם הוא פרש ממנה. שמעו זאת מרים ואהרן ושאלו ומה אנחנו לא מדברים עם הקב״ה ואעפי״כ לא נהגנו פרישות?!
ואז אומרת התורה ״והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״ ומתי החל לנהוג פרישות באשתו, הגמ׳ בשבת אומרת ג׳ דברים עשה מ״ר מעצמו והסכים הקב״ה עמו, א׳ מהם, דפירש מאשתו, אך ישנו מדרש אחר הסותר דברי הגמ', דמ״ר נהג פרישות מאשתו ג׳ ימים לפני מתן תורה, ולאחר מ״ת, אמר לו ה׳ למ״ר, אמור לבנ״י שבו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי״! אתה לא יכול לשוב לאשתך.
בברייתא בע״ז (כ:), הברייתא המפורסמת של ר׳ פנחס בן יאיר, ענווה לא מופיעה שם בשיא השאיפה, אלא דוקא חסידות, וכמ״ש, תורה מביאה לידי זהירות… קדושה לענוה… וחסידות גדולה מכולם, שנא׳ "אז נדברו לחזון בחסידיך, חולק עליו שם ריב״ל, דענוה גדולה מכולן.
בעל הברייתא דענוה המתאים ביותר לכך זהו ריב״ל (וכסיפור המפורסם עם פגישתו ברשב״י), ישנו מדרש מאוד מענין על ענוותנותו המיוחדת של ריב״ל.
מדרש ילקוט שמעוני על ספר ישעיה על הפס׳ "ושמתי כדכוד שמשותיך". (ואם זהו אבן הבוחן למי שהוא ענוותן איני יודע מי היום ענוותן).
הפליגה ספינה אחת בים שכולה גויים למעט ילד א׳ יהודי, סערה החלה בלב הים, והספינה חישבה להיטבע, הגיע אליהו הנביא לאותו הילד, וא״ל אם אתה מוכן לקבל השליחות שלי אליך, אני מציל את כל הספינה בזכותך. א״ל, ומה היא השליחות? הביא לו אליהו הנביא 2 אבנים וא׳׳ל, קח אותן האבנים והבא אותן לריב׳׳ל ואמור לו "אלו הן אבני הכדכוד", א״ל הילד ומי אמר שיאמין לי, א״ל "ריב׳׳ל ענוותן הוא והוא יאמין לך", אך אומר לו אליהו, אל תראה לו האבנים בפרהסיא אלא קח אותו ג׳ מילין בריחוק מהעיר, ישנה מערה בכניסה ללוד והראה לו שם האבנים.
הגיע הילד לנמל, הלך ברגל ללוד, ושואל היכן הביהמ׳׳ד של ריב׳׳ל, הגיע, ריב׳׳ל יושב שם ולומד, א״ל "מארי מילתא אית לי למימר לך", תארו לעצמכם, אתם יושבים ולומדים ופתאום מגיע איזה ילד וא׳׳ל, יש לי משהו להגיד לך, תגיד לו – "נו אמור"! א״ל הילד לא, בחוץ נדבר, לקח אותו החוצה ומוליך אותו ג׳ מילין! וריב׳׳ל לא אומר שום מילה בדרך, שעה הליכה וריב׳׳ל עם הילד הולך, והגיע למערה, ושם סימן לו הילד, בא ניכנס לכאן, ושם הוציא לו האבנים, והבהיקה כל העיר לוד מאורו. ע"כ דברי המדרש. זו ענוותנותו של ריב׳׳ל!
מה פירוש המילה ענו? לפי הפשט ענו, זהו אדם שכשרואה 'דבר מה' אינו מתערב, יושב שקט בפינתו, ואינו מגיב לזלזול בו ולכל הדברים השליליים שקורים מסביב.
אנשים רבים בביהכנ׳׳ס, יש מזגן אין מזגן, חזן זה או חזן אחר, והוא לא מתערב בכלום, לכאורה זהו האדם הענו ביותר.
שואל ה״מאירי", זהו אדם ענו וא״כ היאך קראו למרע״ה האדם הענו ביותר מכל האדם אשר על פני האדמה, והרי כשראה מ״ר 2 אנשים עברים רבים מיד הוא מנסה להפריד ביניהם, כשרואה איש מצרי מכה איש עברי, הולך והורג אותו, "וירא כי אין איש ויטמנהו בחול", זהו אדם ענו?! איפה התנהגות זו ואדם ענוותן?!
מגיעים למדיין, שוב פעם מפריד הוא בין הרועים, אדוני, אם הנך כ"כ ענו, מה לך ולאנשים שרבים ובייחוד גויים. היכן שיש מריבה רואים את מ״ר.
מצאנו, בדתן ואבירם עם קורח ועדתו חולקים על מ״ר, מתבטא מ״ר ואומר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה", איזו התבטאות זו, האם זה מתאים לאדם ענו?!
ממשיך ה״מאירי" להקשות:
כ׳ בגמ׳ במס׳ סוטה מט. "משמת רבי בטלה ענוה", ולכאורה הגמ׳ בכתובות קג. מספרת שרבי השאיר צוואה לבנו, מחליפו וכך הוא כ' "נהוג נשיאותך ברמה וזרוק מרה בתלמידים", אתה הולך להיות נשיא, תהיה תקיף וחזק. ועוד מספרת הגמ׳ שרבי ביקש "אל תוליכוני בעיירות", כלומר תעבירו את מיטתי דוקא בערים הגדולות, שכולם ילווני, האם זו ענווה?!
ומסביר ה״מאירי": סוד, ענו זה לא הפירוש אדם שלא מתערב, ענו פירושו, אדם שמתערב כשצריך להתערב, ולא מתערב כשלא צריך להתערב. כשישנם עניינים של קדשי שמים, תתערב, תגיד, שם תקנא קנאת ה', תהיה בעל גאולה, בעניינים אחרים, שב בשקט בפינתך. ואל תתערב, מ״ר, כשצריך ידע להתערב.
כ׳ בגמ׳ דאין השכינה שורה אלא על "חכם, עשיר ונאה".
מדוע כ׳ עשיר, מה הקשר בין עשירות לבין שכינה. רק מי שמלא בעשירות שייך לומר עליו ענוותן!
דמי שאין לו כלום מה לו ולגאוה, במה יש לו להתגאות?! וזהו שכ' "לא מרובכם חשק ה׳ מכל העמים וכו״׳.
אומר הקב״ה חושקני בכם שאעפ״י שהענקתי לכם הרבה, ביטלתם עצמכם כלפי, את אברהם אבינו ע״ה העשרתי ואמר "ואנוכי עפר ואפר". נתתי גדולה למ״ר, גיבור ועשיר ואמר "ונחנו מה". נתתי גדולה לדוד המלך ואמר "אנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם".
הרב אילן שמילה הי"ו – לוד
