פרשת שמות
מעשה קטן שפריו רב:
משה רבנו רועה את צאן יתרו חותנו דווקא במדבר, במטרה שלא ייהנו מן הגזל (רש"י שמות ג' א'). וידוע המעשה המובא במדרש (שמו"ר ב' ב') שהוא ראה גדי אחד שברח לו, ומתוקף אחריותו משה דלק אחריו עד שהשיגו. משראה משה שהגדי היה צמא, הרימו על כתפיו ואמר לא הייתי יודע שצמא אתה, ודאי הנך עייף והרכיבו על כתפיו. הקב"ה בראותו את רחמנותו ודאגתו לצאן חותנו, אמר זוהי ההוכחה כי אין מתאים ממשה לרעות את צאני עם ישראל. וכך נבחר משה להנהגת כלל ישראל על כל השגותיו העצומות, שלא היה עוד אדם שהגיע או יגיע אליהן.
שם במדבר הוא נפגש במראה הסנה – "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג' ב'). ואז מגיע הפסוק הבא (שם ג') "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה".
במדרש (שמו"ר ב' ו') למדנו כי יש דעות בחז"ל מה עשה משה כדי לראות את המראה.
וז"ל "ר' יוחנן אמר חמש פסיעות פסע משה באותה שעה. שנאמר "אסורה נא ואראה". (בעץ יוסף שם ביאר – שהאות ה' של המילה אסורה, רומזת לאותם חמש הצעדים). ר' שמעון בן לקיש אמר הפך את פניו והביט, שנאמר "וירא ה' כי סר לראות". ורבותינו (שם סוף אות ה') אומרים זאת בצורה חדה יותר "שכן אתה מוצא מתחילה "וירא מלאך ה' אליו" ולא הלך משה, וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות, מיד "ויקרא אליו אלוקים". דהיינו אפילו לריש לקיש, לולי שהיה משה עושה את הפעולה המינימאלית של הסטת הראש, הוא לא היה זוכה לגילוי הנבואי. כי אם האדם לא מתעורר מעצמו, הקב"ה לא נותן לו.
דברי רבותינו מדברים בעד עצמם. כולם רוצים להתעלות בעבודת ה', לעבוד על המידות ולשפר את הנצרך, לדעת ש"ס ועוד, ולמעשה זה לא קורה, וזאת למה. יידע האדם כל זמן שהוא לא יעשה משהו מעצמו, כל זמן שהוא לא יעורר את עצמו לכדי פעולה מעשית, גם אם יהיה קרוב להשגות הגבוהות ביותר, הוא אפילו לא ייגע בהם. כי ברוחניות צריך להיות כלי כדי שהאדם יוכל לקבל לתוכו שפע אלוקי או גשמי. וללא אותו כלי, אין לשפע על מה לחול והיכן להישמר.
בהקשר לזה אהוב עלי משל ששמעתי פעם, אדם שיסתובב ברחוב ביום שרבי במיוחד, ולפתע מאי שם מגיח אדם עם שתיה קרה ורעננה. מיודענו הצמא ייגש אליו ויבקש ממנו לשתות, והוא ייענה בשמחה אך ורק אם יהיה לו כלי – כוס כלשהי לשתיית המשקה. אולם עם כל הרצון הטוב, אם לא יהיה לו כיצד לשתות בצורה נורמאלית, הוא לא יוכל לעזור לו. ואם בגשמיות זה כך, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברוחניות. ועל זה אמר הפסוק (תהלים פא' יא') "הרחב פיך ואמלאהו". לא יהיה מילוי אם לא תהיה פתיחת פה.
והחתם סופר (בפירושו לתהלים שם) מביא על כך משל נפלא. היה בן מלך שיצא למסע ציד ומתוך שהיה שקוע בחיות אותם רצה לצוד, לא שם לב לבור שהיה לפניו שהסתתר לו בין העשבים, וכך הוא מצא את עצמו בעומק כמה מטרים מתחת לפני הקרקע, וכולו מוכה וחבול מכף רגל ועד ראש. מיד עוזריו שלשלו לו חבל הצלה, אולם הוא היה כה חלוש עד כי אפילו להחזיק בחבל לא היה לו את הכח. לאחר התייעצות רפואית עם רופאו של המלך, הוחלט לרקוח תרופות מרוכזות ועוצמתיות אותם יטילו לתוך הבור, ובן המלך מצדו אפילו לא יצטרך לבלוע אותם, אלא כל שעליו לעשות הוא לפתוח את הפה ולשאוף אותם מלוא ריאותיו.
כך כל יהודי בכל יום צריך לצאת שוב מהמיצרים האישיים שלו, שכן הוא עובר מלחמה עזה שהיצר הרע לא מניח לו בה, ומנסה להכשילו בכל יום מחדש. ואמרו רבותינו (קידושין ל') "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את הפה – אמנם מעשה קטן אך כזה שמשליך הרבה, ופריו רב.
את הדברים הללו אומר ר' יונה (שערי תשובה ב' כו') "אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו". האדם יכול להיות כזה שהולך לכל עצרת התעוררות אפשרית, לשם מגיעים הרבנים, המשגיחים והדרשנים הגדולים ביותר, כאלו שהכושר הרטורי שלהם גם הוא מן השורה הראשונה, עם יכולת להסביר לתאר ולרגש עד דמעות, אך אם לא תהיה לו נכונות לשמוע ולקבל, כל הדברים ששמע לא יועילו לו במאומה. התנאי הראשוני הוא ההתעוררות העצמית והאישית (ועיין עוד בשערי תשובה ב', אותיות י' יא' יב').
הר' שך זצ"ל אמר פעם כשהייתי ילד הייתי בטוח שהרופאים הם המאמינים הגדולים ביותר, הרי הם עסוקים בפלאי הבריאה ובמורכבות המדהימה של הגוף. עד שפגש פעם קרדיולוג בכיר, וכשדיבר עמו אמר לו דווקא ממך מעניין לשמוע מה אתה אומר על נפלאות הלב. הוא אמר לו אני לא מבין מה הרב רוצה, סך הכל מדובר במשאבה משוכללת. שאל אותו הרב שך וכי אתה הייתה יכול לייצר דבר שכזה. אמר לו לא. נו שאל הרב, זה לא פלא. אמר הרופא נכון זה באמת נפלא, אבל זו סך הכל משאבה משוכללת.
עוד חשב הרב זצ"ל בנערותו, כי הקברן הוא זה שזיכרון המוות עומד לנגד עיניו תדיר. הרי מי כמוהו עוסק כל היות במתים ובטהרתם, ודאי שיראת השמים שלו מופלגת. עד שהוא הכיר קברנים, שכל עשייתם הייתה טכנית לחלוטין, ללא לב וללא המסר שטמון בעבודת הקודש המופלאה הזו.
הרי לך כי אם האדם לא עושה משהו מעצמו, לא תועיל לו סביבת העבודה והחברה בה הוא חי.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
