'הילד איננו ואני אנה בא
משחר ימיה של היהדות בוקעת קריאת הזעקה של ראובן "הילד איננו ואני אנה אני בא"! זו אנקת הכאב הקשה ביותר בעולם היהדות. על הילד היהודי קם, וחלילה נופל, כל בניינה של היהדות. מאבק איתנים מתנהל לאורך ההיסטוריה על ה"ילד" הזה. אבות האומה וממשיכיהם, רועי ישראל לדורותיהם, האבות והאמהות של עם ישראל השקיעו את דמם בטיפוח חינוכו הטהור של הילד. לעומתם עומדים תמיד כל שונאי היהדות, מבחוץ ומבפנים, שראשית מעשי גזירותיהם נעוצים תמיד בניסיונות לקרוע את הילד היהודי מקרקע גידולו הטבעי, שהוא החינוך לתורה ומצוות.
כשפרעה מלך מצרים מראה סימני כניעה, וכבר מוכן לוותר באומרו "לכו עבדו את ה' ", אין הוא שוכח לשאול מיד את השאלה העיקרית החושפת את מזימתו האמיתית: "מי ומי ההולכים? " וכאשר משה משיב לו "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו", באה תשובת פרעה: "לא כן! לכו נאהגברים ועבדו את ה' ". לגברים, למבוגרים, הוא מוכן להסכים בחפץ לב אבל את הדור הצעיר, הוא דורש להשאיר לו. כך זה היה מאז ומעולם. מחריבי היהדות לאורך כל הדורות טענו כי: "לא אכפת לנו שבתי הכנסת יישארו של הזקנים כל עוד ילדיהם נמצאים אצלנו".
אנחנו צריכים את הנוער, את הילד היהודי. הדור המבוגר ייתם ממילא, ואז יקיץ חלילה הקץ על היהדות. דרך עולמו של הילד הצליח הקומוניזם, בסיועם הפעיל והנדיב של הייבסקצים, לעקור את היהדות מלב מליוני היהודים שחיו בתחום שלטונו ואת החורבן הזה השאיר לנו גם לאחר קריסתו ועינינו רואות בתוצאות והלב מזדעזע!
מעט בתי כנסת לא היה אכפת להם להשאיר, אבל את החינוך היהודי אסרו כליל, והם נלחמו בו בצורה התקיפה והאכזרית ביותר. עונשים כבדים ואיומים נגזרו על אותם יהודים עקשנים שלימדו את ילדיהם תורה בסתר, שכן הם ידעו והבינו שכאן, בנקודה הזו, מתחולל הקרב העיקרי. הם היו נחושים בדעתם לקרוע לחלוטין את הילד היהודי ממורשת התורה כדי למנוע כל אפשרות של פריחה מחודשת של היהדות ויהיה המחיר אשר יהיה.
אם הילד היהודי יישמט מידינו, כל עתיד היהדות עומד בסכנה. חינוך יהודי חייב להיות על טהרת הקודש. מבקשי ה"תיקונים" סופם מעיד על תחילתם, מאותם "חיידרים מתוקנים" שצצו כפטריות לאחר הגשם עם התפשטות האידיאולוגיות החילוניות בעולם החל מהמאה ה- 19 צמח בית הספר החילוני המוכר לכולנו, המייצר כידוע תלמידים הדומים יותר לגרמני ולאנגלי הממוצע מאשר ליהודי האמיתי כפי שהיהדות לדורותיה משרטטת.
זעקת "הילד איננו" המחרידה כל לב, היא בעיקר זעקה על האסון הרוחני הנשקף לו, שמא חלילה ייכרת מארץ החיים של היהדות ומעולמו הבא. חרדה זו מוטמעת עמוק בדאגה המתמדת של האם היהודיה, שכל חלומותיה סובבים סביב גידולו הרוחני של הילד.
רחל אמנו בוכה גם היא על בניה במשך הדורות: "רחל בוכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו". הצליל המוכר והזועק של "הילד איננו" עולה מן הבכי הזה, חרדתה נסובה על סכנת אבדנו הרוחני. ואמנם בזה הקב"ה מנחמה: "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך… ושבו בנים לגבולם" ומפרש רד"ק: "ולפעולת בנייך שסבלו בגלות ולא שכחו את שמי ולא עברו על בריתי"!
