הבטחת התורה בעניין העליה לרגל
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל; כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקך; (שמות לד')
בפסוק זה התורה מחייבת את "כל זכורך", הכולל בוודאי את הגברים, לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. במילים אחרות, הכותב מחייב את העלייה לרגל גם במחיר של הפקרת הגבולות תוך ויתור ביודעין על כוח הרתעה צבאי שיעמוד מול פלישה אפשרית.
התאבדות לאומית?!
התורה היתה ידועה היטב לעמים השכנים (אין כאן המקום להאריך) וגם אם נניח שלא – עשרות ומאות שנים מספיקות בהחלט כדי להסיק כי שלוש פעמים בשנה, מדי שנה בשנה, גבולות ישראל מופקרים מרצון.
כמו כן, הקורא את התנ"ך מתרשם כי העמים שהקיפו את מדינת היהודים לא היו ביחסי שכנות טובים במיוחד עם מדינת היהודים וזאת בלשון המעטה. אם כן הצעד המתבקש ביותר על רקע תיאור זה הנו ניצול וודאי של הגבולות הפרוצים למלחמות בזק במדינת היהודים.
אמנם היום אין בידינו את הכלים לאמת קביעה זו אולם אין ספק כי באותן מאות השנים בהן ביהמ"ק עמד על תילו, היתה בידי עם ישראל היכולת המעשית לבדוק מדי שנה, שלוש פעמים בשנה, את התגשמותה של נבואה זו. ברור לחלוטין שלו במהלך מאות השנים הללו העמים השכנים ניצלו את העליות לרגל ופתחו במלחמה כפי שמחייב ההגיון – הרי שבידי עם ישראל היתה הוכחה חד משמעית על הבעייתיות באמינותה של התורה. אין זה סביר כי לו בידיהם היתה הוכחה שכזו לא היינו שומעים על כך ולו גם ברמז.
החלק המעניין באמת
החלק המעניין פחות הנו התגשמות הנבואה. החלק המעניין יותר הנו ההעזה להתחייב התחייבות כה שערורייתית, התחייבות שבשום פנים ואופן אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון וההסטוריה הידועה ולכן סיכויה להתאמת במהלך השנים הנה אפסית.
העובדה כי כותב התורה אכן צדק באמירה אבסורדית זו, וזאת בנוסף לעובדה כי הוא העז לקחת על עצמו התחייבות שכזו, אשר הידיעה אודות השלכותיה של הפרכתה הכמעט וודאית של נבואה זו רק מדגימות את גודל בטחונו בהתגשמותה – מצביעים שוב על קשר לישות על אנושית שבידיה לפקח על התגשמותה המתמדת של נבואה זו.
הטענה לפיה יש בידיו של בן אנוש לדאוג להתגשמות אמירה שכזו על העתיד, הנה גיבוב מילים שכלל לא ברור כיצד ניתן לבססו. אין ביכולתן של קטגוריות החשיבה המוכרות להסביר התגשמותן של נבואות אלו, ומעבר לכך – את ביטחונם המוחלט בהתגשמותן של אלו שאמרו אותן. גם נבואה זו מצטרפת לנבואות נוספות הפזורות לרוב בתורה וההופכות את הטענות על מקור אנושי כביכול של התורה למגוחכות ומעידות על בורותו וקלות דעתו של הטוען אותן.
הרב משה מור הי"ו מלוד
