פרשת כי תבוא
כינויה של שבת זו, 'שבת סליחות', מייחד אותה משאר השבתות. בדרך כלל השבתות נקראות על שם הפרשה או ההפטרה (כדוגמת 'שבת חזון' ו'שבת שובה'), דבר שקורה בשבת עצמה. לעומת זה, הסליחות אינן נאמרות בשבת אלא במוצאי השבת. הדבר דורש הסבר: השם 'שבת סליחות' משמעו שהשבת טפלה אל ימי החול שאחריה. ואין הדבר דומה ל'שבת מברכים', אף שגם היא עוסקת בראש החודש שיהיה בהמשך השבוע, מפני שברכת החודש נאמרת בשבת עצמה. יש לומר, שאף שהסליחות נאמרות במוצאי השבת, הן קשורות עם יום השבת עצמו.
המועד של 'שבת סליחות' משתנה לפי הקביעות שבה חל ראש השנה. הכלל הוא שנדרשים לפחות ארבעה ימי סליחות קודם ראש השנה. אם ראש השנה חל בתחילת השבוע, אין די ימי סליחות, ואז מקדימים את אמירת הסליחות למוצאי השבת הקודמת. הסיבה היא (עטרת זקנים לשולחן ערוך או"ח סי' תקפא) שימי הסליחות הם בבחינת 'ימי ביקור מומים' בבית המקדש. ההלכה היא שמקדימים את הבאת הקרבנות ארבעה ימים קודם שחיטתם, לוודא שאין בהם מומים. גם הסליחות צריכות להקדים בארבעה ימים את ראש השנה, שהציווי על הקרבנות בו הוא בלשון "ועשיתם" (ולא "והקרבתם"), היינו שהאדם נדרש להקריב את עצמו, ועליו להיות חף מפגמים רוחניים.
אך אם העבודה הרוחנית של ימי הסליחות היא ביקורת עצמית ממומים, איך האדם יכול לבקר את עצמו? הלוא המשנה (נגעים ב,מה) קובעת: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו", וכמו-כן יש כלל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה,ב). אלא שהכוח לעבודה הרוחנית הזאת ניתן לאדם בשבת סליחות. בשבת עצמה אין אומרים סליחות ואין מתוודים על עוונות, שכן שבת עניינה תענוג: "וקראת לשבת עונג". ובכל-זאת, צער שמביא לידי תענוג מותר בשבת, ולכן מותר להתענות תענית חלום בשבת, לצורך השגת תחושת הרוגע שאחריה. אם כן, מדוע אין מתירים לומר סליחות בשבת?
אלא שבשבת עצמה יש כל מרכיבי התשובה: שבת אותיות 'תָּשֵׁב' ואותיות 'בֹּשֶׁת'. בסליחות אומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". אין הכוונה לבושה מפני החטא, שכן "ועמך כולם צדיקים", וכל ישראל "מלאים מצוות כרימון", אלא זו בושה הנובעת מרוב קִרבה לקב"ה. קִרבה זו מושגת בשבת. קדושת השבת מרוממת את היהודי למדריגה עליונה מאוד, שבה אין כל מקום לחטאים, ואין צורך בסליחות וכפרות. היהודי מתעלה מעל לחטאים, והוא שלם בלי שום מומים רוחניים. לזה רומזים בפיוט המרכזי של הסליחות: "במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה". מדגישים את המנוחה, להורות שהשבת במהותה, כפי שהיא, פועלת את הסליחה והכפרה. על כן זו הפתיחה הראויה לעבודת הבדיקה העצמית של ימי הסליחות. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
