פרשת בלק
הזוהר בפרשתנו מספר על רבי יצחק ורבי יהודה שהלכו בדרך והגיעו לעיר שבה חי 'ינוקא', ילד קטן. הם שמעו שאם הילד אומרת לו לגשת אל החכמים ולבקש את ברכתם, ואילו הילד מסרב באומרו שמריח בגדיהם הוא יודע שהשניים לא קראו קריאת שמע. השניים התפעלו מיכולותיו הרוחניות, והסבירו לו שהם עסוקים במצוות הכנסת חתן וכלה ו"העוסק במצווה פטור מן המצווה". הילד התרצה, והם בירכוהו. מה היה סוד מעלתו הרוחנית של הינוקא? על הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו" מוסבר בחסידות שהמילה "כי" היא נתינת טעם, כפי שהמגיד ממזריטש נהג להמשיל את אהבת הקב"ה לבני ישראל לאהבת אב לבנו הפעוט דווקא. ועדיין אין זה הסבר, אלא עובדה, שאב אוהב את בנו הקטן אהבה מיוחדת. אך מדוע אכן יש אהבה כזאת לבן הקטן דווקא?
אהבת האב לבנו הגדול יכולה לנבוע מנימוקים שכליים. הבן כבר בעל כישורים שכליים ורגשיים מפותחים, והיותו חכם, או מקיים תורה ומצוות, או הקפדתו על מצוות כיבוד אב ואם ועשייתו נחת להוריו – אלה סיבות שגורמות להוריו לאהוב אותו. גם הבן אוהב את הוריו מתוך סיבות כלשהן. למשל, העובדה שהוריו מפרנסים ומקיימים אותו. זו אהבה הדדית שיושבת על מצע שכלי. ואולם אהבת האב לבנו הקטן היא אהבה הנובעת מהרובד הפנימי ביותר בנפשו של האב. גם הפעוט אוהב את הוריו לא מתוך נימוק שכלי, ולכן הוא זוכה באהבה דומה, אהבה שאין לה סיבה.
גם אהבת הקב"ה אלינו היא השתקפות אהבתנו אליו. אדם עשוי לעורר בקרבו אהבה לקב"ה מתוך הכרה שכלית בכוחו ובנפלאותיו. הוא חושב על משמעות הפסוק "מה רבו מעשיך ה'", וחש הכרת תודה על שהקב"ה העניק לו נחת, בריאות ופרנסה ברווח. זו עבודה רוחנית בבחינת "על-מנת לקבל פרס". הוא אוהב את הקב"ה מפני מה שהוא מקבל מהקב"ה. אהבה זו לקב"ה מכוסה בגורמים שבהם היא תלויה. הללו מסתירים את המקום הפנימי ביותר שבנפשו, שאינו מעורב באהבתו לקב"ה. לכן גם אהבת הקב"ה אליו אינה נובעת מן הפנימיות שלו, אלא מדרגות נמוכות יותר. אין זו אהבה 'עצמית'.
הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו" מציג אהבה אחרת. בשעה שבני ישראל אוהבים את הקב"ה בלי סיבה, בלי להתנות את האהבה במה שהם מקבלים ממנו, אלא כמו אהבת ילד קטן את אביו, אזיי מתקיים "ואוהבהו"; גם אהבתו אלינו נובעת מהמקום הפנימי ביותר שבו, אהבה 'עצמית'. מכאן נבעה מעלתו הרוחנית של הינוקא. אף ששכלו ורגשותיו עדיין לא הבשילו, הרי שדווקא בו האיר אור רוחני נעלה. גם אדם מבוגר יכול לאהוב את הקב"ה כמו פעוט, כפי שאמר הריב"ש "אני מתפלל לדעת זה התינוק". התפילה היא שעה של השפעות והשגות רוחניות גדולות, ועם זה יש מעלה בעבודה שהיא חפה מהישגים, ודווקא בשל כך זו עבודה זכה, הנובעת מהמקום הפנימי ביותר. (שיחות קודש)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
