מעט על תיאורית האבולוציה
עובדה היא כי העושים שימוש בטענת האקראיות ביחס לבריאת העולם מסרבים לעשות בה שימוש זהה בכל תחום אחר של החיים, אדרבה, כל המעז להשתמש בעקרון זה באופן עקבי בחיי היום יום שלו יוגדר מיידית כלא שפוי וישלח בהקדם האפשרי להסתכלות פסיכיאטרית.
אחת מהנחות היסוד של כל אדם שדעתו לא השתבשה עליו הנה כי סדר מעיד על תכנון וככל שרמת מורכבותו של סדר זה גבוהה יותר כך ההסתברות שסדר זה נוצר על ידי תכנון מראש עולה בהתאם. היות ועולמנו הנו היצירה המורכבת ביותר אותה מכיר האדם הרי שמיידית מתבקשת המסקנה לפיה יצירתו הנה הביטוי המובהק ביותר אותו מכיר האדם לעקרון זה של סיבה – תוצאה.
מאחר ועקרון זה הנו מאבני היסוד של התפיסה האנושית, והיות והביטוי המובהק ביותר של עקרון זה הוא ביחס לעולם – הרי שהטוען אחרת עליו נטל ההוכחה ללא כל פקפוק.
רק כדי לתת מושג קלוש על אילו רמות מדובר נציין כי ב 1967 נערך כנס מדעי במכון WISTER בשיקגו שכותרתו הייתה:”Mathematical Challenges to the Neo Darwinian interpretation of evolution” בו עסקו בהיבטים הסתברותיים של התיאוריה הניאודרוויניסטית.
בין השאר הוסק שם כי כמות החומר המצויה ביקום ומשך הזמן המקובל של היקום (10 בחזקת 18 שניות) רחוקים מאוד מלספק את משך הזמן הנדרש על פי תיאורית האבולוציה. מספר הדורות הנדרש להתפתחות אקראית של חלבון הוערך בכנס זה באחד ל- 10 בחזקת 252 דורות, הסיכוי לקבלת אנזימים מתפקדים בתא אחד הוערך באחד ל- 10 בחזקת 40000 וזו של חיידק באחד ל 100000000000 (כאשר מקובל בעולם המחקר כי 1 ל- 10 בחזקת 50 הנו חסר משמעות לכל צורך מעשי!).
מי שלמד מעט מתמטיקה מוזמן לחשב את היחס בין 10 בחזקת 18 מספרים הללו ולקבל מושג כלשהו על עוצמת האמונה בה ניחנים חסידיה המושבעים של התיאוריה.
אין גם בטענה לפיה במרחב בלתי נתפס של היקום קיימת אפשרות להיווצרות אקראית של חיים כדי להושיע את חסידי התיאוריה ממצוקתם מאחר ואיננו חיים באינסוף עולמות אלא ביקום אחד שחוקי הטבע תקפים בכל פינה בו, לכן אין כאן אינסוף אפשרויות אלא אפשרות אחת בלבד.
אף אם נניח, תיאורטית, לפרק זמן ממושך ביותר, הטענה לעדיפותה המכרעת של ההכוונה מראש על פני התפתחות אקראית רלוונטית בעיקר אז בשל חוק האנטרופיה שאינו מותיר שום סיכוי לתרחיש שכזה.
אם כן בפנינו עולם המתפקד כשעון שוויצרי ואיננו מכירים עולם אחר. היה ניסוי אחד בלבד והוא הצליח, לא אינסוף ניסויים שאחד מהם לבסוף יצליח.
מנגד, בלתי אפשרי לטעון כי אקראיות הנה ברת הוכחה כיוון שטענת האקראיות שקולה לטענת "העדר התכנון" וזאת אי אפשר בשום אופן להוכיח כיוון שכאשר מרחב המדידה הנו בלתי מוגבל (כמו היקום לענייננו) לא ניתן בשום אופן להוכיח שאין גורם העומד מאחורי תהליכים אלו.
מכאן שהאתאיסט נמצא במלכוד שאין יציאה ממנו, מחד עליו נטל ההוכחה ללא כל פקפוק מאחר, וכאמור, טענתו סותרת את המושגים הבסיסיים ביותר של התפיסה האנושית ומאידך אין ביכולתו להוכיח את טענת ה"אין" כיוון שמרחב המדידה אינו מוגבל מה גם שמושא החיפוש בהגדרתו אינו בר תפיסה בכלים העומדים לרשותו.
אולם אין צורך להרחיק עד כדי כך, אפילו אי סדר מובהק אינו מעיד בהכרח על אקראיות היות והאפשרות שגורם כלשהו שרצה ליצור רושם של אי סדר "ארגן" את אי הסדר הזה קיימת, כךשטענת האקראיות אינה ברת הוכחה משום בחינה ומוזר שאף על פי כן יש המתעקשים שלא לחדול מלהשתמש בביטוי זה כאשר הם מדברים על העולם.
לסיום, הנה אתגר מחשבתי קטן: אם העיקרון המנחה את העולם הנו אקראיות, הרי שגם האדם הנו תוצאה של אקראיות זו (מדוע האדם עדיף על פני אבן/מקק/יתוש בעולם שכזה?) ומכאן שגם כלי תפיסתו נוצרו באורח אקראי. האם יש מקום לתת אמון בכלי תפיסה – הווה אומר מוח וחושים – שנוצרו באופן אקראי כבעלי יכולת כלשהי להשיג איזושהי "אמת"?!
ר' משה מור הי"ו מלוד
