בתוך ברכותיו של בלעם מופיעות נבואות על העתיד. אחת מהן היא הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". חז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על המלך המשיח. אולם הרמב"ם מפרש את חציו הראשון של הפסוק על דוד המלך ואת חציו השני על המשיח: "דרך כוכב מיעקב – זה דוד; וקם שבט מישראל – זה מלך המשיח". ידוע הכלל שכאשר יש שתי דרשות של חז"ל על פסוק אחד חייב להיות קשר ביניהן, ובוודאי אין סתירה ביניהן. עלינו למצוא אפוא את הקשר בין שתי הדרשות האלה, שלכאורה סותרות זו את זו, שכן לפי דרשה אחת הפסוק אמור על המלך המשיח ולפי דרשה אחרת על דוד המלך.
את הקשר אנו מוצאים בדברי חז"ל שאילו זכינו הייתה הגאולה השלמה באה מיד עם הכניסה לארץ-ישראל, ובית-המקדש הראשון היה קיים קיום נצחי. והלוא בית-המקדש הראשון נקרא על שם דוד. יתרה מזו, על המשיח נאמר "ועבדי דוד מלך עליהם". הרי שהמשיח עצמו נקרא 'דוד'. אך הדבר מעורר שאלה: הלוא דוד המלך והמלך המשיח מייצגים דברים המנוגדים מן הקצה אל הקצה. דוד מייצג קטנות, כמו שנאמר "דוד הוא הקטן". כל מה שעשה ופעל בא ביגיעה ובעמל והיה כרוך במלחמות, עד שאמר לו הקב"ה: "דם לרוב שפכת". לעומת זה, המלך המשיח מייצג גדלות – "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבהּ מאוד". גם פעילותו תהיה ברוח ה' שבקרבו, והוא יביא את העולם לידי שלום מוחלט, עד ש"וכתתו חרבותם לאיתים".
ההסבר הוא שהגדולה והרוממות של המשיח באה משום שבפנימיותו הוא בבחינת "דוד הוא הקטן". דווקא מפני שבתוך-תוכו הוא חש עצמו קטן, והוא מבטל את עצמו לחלוטין אל הקב"ה, הוא יכול להכיל את הגדולה האמיתית, גדולה שאינה באה ממנו ומכישרונותיו ומיכולותיו, אלא מרוח ה' השורה עליו. וכמו-כן אצל דוד ראו בגלוי את ה'קטנות' ואת הביטול, אבל בפנימיותו היה בו תוקף במלוא העוצמה, וכפי שניכר בצוואתו לשלמה בנו.
שתי התנועות הנפשיות האלה צריכות להיות אצל כל יהודי, שהרי הגאולה העתידה היא תוצר של עבודתנו בזמן הזה, ועל-כן גם בעבודתנו הרוחנית צריכים להיות שני המרכיבים האלה שיהיו אצל המשיח. מצד אחד יהודי נדרש שתהיה בו ענווה ושירגיש עצמו בטל ומבוטל לפני הקב"ה, אך דווקא מתוך ההתבטלות הזאת צריך להיות בו התוקף של המשיח בכל הקשור לעמידה איתנה על כל ענייני התורה והמצוות, ושלא להתבייש ולהתרשם מפני המלעיגים ומפני כל מיני הפרעות וקשיים. כשכל יהודי עובד את עבודתו בשתי התנועות הנפשיות האלה הוא מקרב את ביאת משיח-צדקנו, שאצלו יבוא השילוב הזה לידי ביטוי שלם ומלא. (תורת מנחם)
