קוראים לי אלברט השוטר, וכל נהגי ירושלים מכירים אותי גוטע גוטע, נו בטח, מאז שאני ב'משטרת התנועה' של המחוז הירושלמי יש פה שיפור רציני ביותר בענייני התחבורה, יש פחות אקסידנטים ובכלל יש שיפור איך שנהגים מתנהגים בכביש. אני לא הכי דתי גדול בעולם, אבל הנשמה של היהודי, צריך לשמור עליה מכל משמר, וזה שמסתובבים להם חופשי אלפי נהגים חסרי אחריות עם המון עבירות, זה מרגיז אותי, זה גורם לי לאי שקט, ולכן כל נהג שאני מוריד, אמנם מסיבה מוצדקת, אני מרגיש מאושר. למה? כי אולי הצלתי חיים של בן אדם. כן, אני כבר כמעט בן 40 , והחברים שלי במשטרה צוחקים עלי, למה? כי בגלל שאני שוטר פול טיים ג'וב, כלומר שוטר ללא הפסקה, לא הצלחתי להתחתן.
לפני שלושה חדשים יצאתי עם השוטר הירוק ויקטור זגורי למבצע לכידה של נהגים בלי חגורות בטיחות. הגענו לשכונה קטנה, שקטה, עם המון עצים, וחנינו ליד תחנת אוטובוס. אמרתי לזגורי, אתה צעיר וחסר ניסיון, אל תוריד דמעה כשאתה שומע בקשות רחמים, רחמים – לא אצל שוטרים, רחמים זה ביום כיפור, נהג בלי חגורה הוא מסכן חיים, של עצמו ושל אחרים, ואתה רושם לו קנס בלי להניד עפעף. ישבנו בנייידת זגורי ואני, ואז הוא שואל אותי: "אלברט, אתה שוטר מפורסם, עם כבוד ומעמד והרבה הערכה, אבל תגיד לי למה אתה לא מתחתן?" כך הוא שאל. הניידת חנתה מול בית כנסת קטן עם מרפסת, שכמה עצי אקליפטוס כיסו את הגג שלו. חיפשתי מילים לענות לו, אבל בדיוק בזמן שאני חושב מה לענות לו אני רואה רב, עם זקן ארוך, חוצה את הכביש וניגש לניידת. הוא דפק על החלון, ופתחנו. "כן כבוד הרב, מה אפשר לעזור לך?" אני שואל אותו. "שלום עליכם שוטרים יקרים. אני צריך מכם עזרה קטנה להשלמת המניין, אנחנו כרגע שישה מתפללים, עוד חמש דקות שקיעת החמה, ולצערי אני חושש שנפסיד תפילה במניין". "רגע, כבוד הרב, אנחנו בתפקיד, זה לא פשוט לעזוב את הניידת ולהיכנס לבית כנסת, המבצע בעיצומו, אנחנו עכשיו בעבודה, אתה מבין כבוד הרב. וחסרים לכם ארבע, אנחנו רק שניים". "כן, אני מבין" אמר הרב, "אני לא לוחץ עליכם להיכנס להתפלל, אבל האם תוכלו בבקשה לעצור 3-4 מכוניות ולבקש מהנהגים להיכנס למניין? והא, כמובן, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, לא להעניש את הנהגים הללו, גם אם הם בלי חגורה או בלי רישון, אתם מבינים? לא נעים לי".
הרב הזה מוצא חן בעיני, אני חושב לעצמי, יש לו אור על הפנים ורגישות לבני אדם והוא עושה לנו כבוד ויש לו הבנה לתפקידנו. אז אני אומר לזגורי, אוקי, אתה חוצה את הכביש, עוצר שתי מכוניות מדרום לצפון, ואני עוצר מכאן מצפון לדרום, ועושים כבוד לרב בשביל המניין שהוא מבקש. מה אני מספר לכם, תוך חצי דקה זגורי עצר שלושה נהגים, אני עוצר עוד שניים, שלושה בלי חגורה, אחד בלי רישיון ועוד אחד פג ביטוח הרכב שלו. בקיצור, ציד כזה לא קרה לי הרבה שנים, חמישה עברייני תנועה בחצי דקה. אבל מה, המילה של כבוד הרב, זה קדוש בשבילי. "תראו", אני אומר לנהגים, "אם אתם נכנסים כאן לבית כנסת להתפלל מנחה עם כבוד הרב, אני שוכח מהעבירה שלכם, אבל תזכרו טוב טוב, אם אלברט תופש אתכם בפעם הבאה, אתם כבר תקבלו ממני כפל כפליים", כל החמישה ללא יוצא מן הכלל הסכימו, אמרו 'תודה רבה' ועפו כמו יונים צחורות לבית הכנסת. שניים מהם היו דתיים, והשאר הוציאו כיפה מתא הכפפות ותוך דקה היה מניין. "תודה רבה לכם", אמר כבוד הרב.
נשארנו אני וזגורי בחוץ, ואני שומע את הרב אומר 'קדיש', אמרתי לזגורי, "שמע, תראה את היהודי הזה כמה חשוב לו תפילה במניין, ותראה את ה'קליינטים' שלנו בטח עכשיו מודים לבורא עולם מול ארון הקודש שלא חטפו קנס, ורק אנחנו בחוץ ברחוב, בוא ניכנס גם אנחנו". שמנו כיפות על הראש, אחזנו סידורים והתפללנו. כשנגמרה התפילה אמר הרב "עוד 10 דקות תפילת ערבית, אבל אני לא מכריח אף אחד להישאר, עכשיו אומרים דברי תורה". אמרתי לזגורי, אתה לא זז, אנו נשארים כאן בפקודה. גם ה'קליינטים' שלנו נשארו, ואז הרב היקר הזה אומר דברי תורה, ומה הוא אומר, אני לא מאמין לאוזניים שלי. הנה תקשיבו לדרשה: "בית המקדש חרב, ואנחנו עצובים, אבל לכל יהודי יש בית מקדש משלו שהוא ורק הוא אחראי עליו, זה הבית שלו, המשפחה, האשה והילדים, החינוך של הדור הבא. יהודי צריך לדעת שרק עם רעייתו, שהיא משורש נשמתו, הוא ממלא את תפקידו בעולם, ומי ששרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, בלא שמחה, בלא תורה, מי שאין לו אשה, הוא חצי נשמה, חצי גוף, חצי בנאדם".
ואני מקשיב והמילים של הרב נכנסות לי ללב, ואני מרגיש שזה משפיע עלי. הרב מתבונן לעברי וכאילו אומר לי: "אלברט, אתה שוטר נהדר, כולם אוהבים אותך, אבל ככה לא חיים, אלברט, אתה לא עושה נחת רוח לבורא עולם". אני שומע אותו מבחוץ, והלב שלי בוכה מבפנים, ואם אני לא טועה ירדו לי כמה דמעות, דמעות שמסרבות פקודה של אלברט. זה לא מקרה רגיל.
אחרי תפילת ערבית הרב לחץ לנו ידיים ואמר: "אתם שוטרים נפלאים, בזכותכם זכינו למניין, הלוואי שיכולתי לגמור לכם טובה על טובתכם". ככה הוא אמר הרב, ואז קיבלתי אומץ ואמרתי: "כבוד הרב, אני עדיין רווק כמעט בן 40, והדרשה שלך דיברה אלי, כן, אני מבקש גם ממך טובה, אני אעשה הכל כדי להתחתן בקרוב ולהקים בית מקדש משלי, האם הרב יוכל לקדש אותנו בחופה?" הוא חיבק אותי חזק, וברך אותי שזה יהיה בקרוב.
אז הנה סוף הסיפור, אלברט השוטר התחתן לפני יומיים, והרב קידש אותנו, בשמחה, וגם לי יש בית מקדש משלי, והא, איך שכחתי, מאז אותו מעמד אני נוסע לשם לבית הכנסת הקטן בשכונה השקטה כמעט כל יום, להשלים מניין למנחה ערבית, ותראו ברכה, יש שם מניין יפה מאד גם בלעדי, בלי לעצור אף 'קליינט' בלי חגורת בטיחות".
