פרשת 'וילך'
ביום הסתלקותו כתב משה רבנו שלושה-עשר ספרי תורה. שנים-עשר ספרים חילק לשנים-עשר השבטים, ואת ספר-התורה השלושה-עשר מסר ללוויים וציווה אותם: "לקוח את ספר-התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם". ציווי זה, לשים את ספר-התורה בצד הארון, מעורר מחלוקת בגמרא. רבי מאיר סבור שספר-התורה היה מונח בתוךהארון, לצד הלוחות. לפי דעתו, הפירוש בציווי "מצד ארון ברית ה'" הוא לצד הלוחות, בתוך הארון. לעומתו סבור רבי יהודה שספר-התורה היה מונח מחוץ לארון, על "מדף (ש)היה בולט מן הארון מבחוץ". לדעתו, "מצד ארון ברית ה'" הוא כפשוטו – מחוץ לארון, צמוד אליו.
מחלוקת זו בין רבי יהודה לרבי מאיר נובעת מגישתם השונה לדרכי החכמה. כאשר יש כלל שממנו נובעים פרטים, יש מקום לדון עד כמה צריכים הפרטים להיות קשורים אל הכלל המרכזי. הלוחות וספר-התורה הם בדוגמת כלל ופרטים. בלוחות הברית כלולים כל ענייני התורה, אך בדרך כוללנית ותמציתית, ואילו בספר-התורה כבר מופיע הפירוט וניתנת הרחבה לפרטים של התורה. וכאן השאלה היא, עד כמה צריכים פרטי דיני התורה להיות קשורים לכלל שממנו הם נובעים.
רבי מאיר סבור שגם הפרטים צריכים להיות באותה דרגה של נקודת הרעיון. לדעתו, אם הפרטים יתרחקו מהנקודה ומהכלל, הם יאבדו את העוצמה והאור של תמצית הרעיון. לכן, לדעתו, ספר-התורה היה בתוך ארון הברית, לצד הלוחות, דבר המסמל את חיבור הפרטים עם הכלל. לעומתו רבי יהודה סבור, שכדי שהתלמיד יקלוט את הרעיון, צריך הרב להוציא את הפרטים החוצה, בדרך שתוריד אותם מהדרגה שבה עומדת הנקודה הכללית. אלא שגם לאחר שהפרטים יוצאים מן הכלל החוצה, יש לוודא שיורגש הקשר שלהם אל הנקודה, ושאין הם עומדים בפני עצמם. לכן רבי יהודה אומר שספר-התורה היה מחוץ לארון, אך צמוד אליו.
למעשה, שיטתו של רבי מאיר אינה מתאימה לרוב בני-האדם, ואכן אמרו חז"ל על רבי מאיר "לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו". הדרך הנכונה בעבור רוב בני-האדם היא כרבי יהודה, שהפרטים מורגשים כמציאות עצמאית, אלא שמורגשת בהם הנקודה. את פרשת וילך קוראים בשבת תשובה (או בשבת שלפני עשרת ימי תשובה), ויש כאן רמז למהותם של עשרת ימי תשובה: בימים האלה מאירה אצל היהודי נקודת עצם הנשמה, ה'יחידה' שבנפש. העבודה היא, שנקודה זו לא תישאר כשהיא לעצמה, כעבודה מיוחדת של עשרת ימי תשובה בלבד, אלא תהיה קשורה גם ל'פרטים' – לקיום התורה והמצוות בכל ימות השנה, שעצם הנשמה יאיר גם בכל יום רגיל בשנה. (לקוטי שיחות)
