פרשת נצבים
על הפסוק "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ", אומרת הגמרא (מגילה כט,א): "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר 'ושב ה' אלוקיך את שבותך'. 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב'; מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות". דברי הגמרא דורשים הסבר: מובן מאליו שכאשר בני ישראל ייגאלו, הקב"ה יבוא עמם. וכי יישאר בגלות?! מה לקב"ה להימצא בגלות בשעה שבני ישראל כבר אינם שם – בבחינת "מה לכוהן בבית הקברות" ו"מה למלך בבורסקי"? לשם מה הכתוב נדרש להודיע זאת?
אלא העניין הוא שיש הבדל בולט בין הגאולה העתידה לגאולות הקודמות: בגאולות הקודמות נותרו יהודים בגלות, ואילו בגאולה העתידה איש לא יישאר בגלות. אפילו ניצוצות רוחניים, שנפלו לרשות ה'קליפות' הטמאות, ייגאלו. זה החידוש שבפסוק, שכל נקודה אלוקית תזכה לגאולה. מכאן נלמדת הוראה מרכזית בעבודתו הרוחנית של היהודי: יש לקרב כל יהודי ויהודי, אפילו מי שעומד בדרגה פחותה ביותר, מפני שבכל יהודי יש "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). ואפילו מי שעליו נאמר "נר רשעים ידעך" (שם יג,א), סוף-סוף זה נר ה' ואפשר להדליקו!
אבל יהודי עלול לטעון: הלוא בהיותו חלק מעם ישראל הוא שייך ל'ממלכת כוהנים', "מה לכוהן בבית הקברות"? מדוע עליו להתייגע בהדלקת נר דועך, שדבקותו במקור החיים נפגמה? עוד יאמר: "מה למלך בבורסקי?!" – אם יירד ממעמדו לדבר עם אותו יהודי בשפתו וברמתו, עלול ריחו הרע של הלה לדבוק בו, בדומה למי שנכנס ל'בורסקי', שבו מעבדים עורות, שהריח דבק בו. התשובה היא שעליו לנהוג במידת הקב"ה: "גלו לאדום, שכינה עמהן". אפילו השכינה עצמה ירדה לאדום, למקום הקליפות והמוות הרוחני, כדי להיות עם בני ישראל, וכדי שבסופו של דבר ייגאלו הניצוצות. גם יהודי צריך לנהוג כך, ואם יהודי שני 'גלה לאדום' – יש ללכת אליו ולהצילו.
אדרבה, אם ירחיק לחפש את היהודי ה'גולה', הדבר יפעל שיתקיים בו לא רק "ושב את שבותך", שרוחניותו לא תיפגע, אלא גם יתווסף בו עילוי. כל עוד הוא בוחר לעסוק בעניינים נעלים בלבד ייתכן שיש בו חיסרון בעניינים הפחותים והנחותים, והוא אפילו אינו מודע לכך. אך אם ישפיל את כבודו ויפנה לעזור לזולת, ישלים את הפגמים הקיימים בו. לא תמיד אדם יודע אילו תחומים עליו לתקן, בבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", ואולם בזכות ההתמסרות לזולת הוא זוכה ל"מידה כנגד מידה", והקב"ה גואל גם אותו מן הקליפות. זו הכנה לגאולה העתידה שבה ייגאלו כל הניצוצות.
(תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
