פרשת "ויחי"
ידוע שפרשה זו סתומה. וכתב "הכלי יקר" שאין זה כשאר פרשיות שיש בהן רווח לפחות כשיעור פרשה סתומה.וכאן אין רווח כלל. והוא משום שהביא רש"י שני טעמים מדוע פרשה זו סתומה.
א.כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עינהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו המצרים לשעבדם.
ב. שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
והכוונה שכל ענין של "וישב ישראל ברץ מצרים בארץ גושן" ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" והינו ישיבה של שלווה ומנוחה ואחיזה בארץ. כל זה היה בזמן של ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות של יעקב אבינו. וכאשר נפטר יעקב אבינו לא היתה להם עוד ישיבה של שלווה מצד השעבוד וכל שכן שלא היתה להם אחיזה בארץ כי עבדים היו. וכן לא ניתן להם הזכות להפרות ולהרבות. שהם רצו להמעיטם על העיניים באמרם "פן ירבה" והקב"ה מר "כן ירבה וכן יפרוץ".וכדי שלא ירה ויצטער בשעבוד בניו קיצרו שנותיו ולא הגיע לשנות אבותיו.וכן אמר ,יעקב לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו'".
ורבי יצחק אברבנל כתב לפי שהיתה מחשבת יעקב וכוונתו ברדתו מצרימה לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען, והש"י הודיעו שלא יהיה כן והוא יתעכב שם. וימות שם, ע"כ הודעתו בזה שעצת ה' התקיימה ובני ישראל ישבו במצרים אחזו בה ויפרו וירבו בה.
ועוד ראה כאן בזה שמזכיר את ארץ מצרים ולא מזכיר את ארץ גושן כדלעיל, הוא משום "ויחי יעקב" שיעקב אבינו היה בבחינת מחייה שהביא חיות על כל ארץ מצרים כל השבע עשרה שנה ברוחניות ובגשמיות לפי שמיד עם ביתו פסק הרעב וגם הנילוס נתברך וכן ברוחניות ניתן בהם חיות של קדושה שנא' "אנכי ארד עמך מצרימה" שירדה שכינה עמהם.
ואמרו חז"ל ביקש יעקב אבינו לגלות ת הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כדי שלא ידעו את הקץ כדי שלא יתיאשו מן הגאולה.
ובדרך רמז אמרו שגזירת מצרים נגזרה על עשרת השבטים ובמכירת יוסף היו רק תשעה והם צירפו את השכינה עמהם שהיה מרכז הסוד שלהם. והשם "אהיה" זו שכינת בגלות ובכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם וזהו אנכי ארד "עמך" ע' משלים כבודי ,שהרי היו רק 69 נפשות ויוכבד נולדה בין החומות.
ועשר פעמים "אהיה" הוא כמנין "רדו" 210 . ויעקב עשה חשבון של תשע פעמים "אהיה" שהוא שוה 190 כמנין "קץ" ולא כלל בחשבון זה את השכינה וזהו "נסתלקה ממנו שכינה".
ועוד שראה שאין אותיות ח' ו-ט' בבניו ורצה לגלות את הקץ אולם גם אותיות הקץ לא נמצאו בשמות בניו ולכן פרשה זו סתומה.
והרחמן שהו טמיר בשם כל ישראל יגלה קץ הנחתם במהרה בימינו אמן.
מאת הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד
