פרשת 'ויקהל'
בתחילת פרשתנו מספרת התורה שמשה רבינו הקהיל את בני ישראל והתחיל לצוותם על שמירת שבת בתוך הדברים מופיע הפסוק" ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון וגו'".
חז"ל למדו מפסוק זה שלא רק שמירת השבת היא מצווה אלא גם העבודה בששת ימי המעשה מצווה היא (מכילתא, אבות דרבי נתן פרק י"א) "כשם שנצטווו ישראל על מצוות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה" כי המלאכה והעבודה בהיעשותן על פי התורה ולשם שמים אף היא בבחינת עבודת ה'.
והנה התורה בפרשת יתרו במתן תורה אומרת לנו "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה".
והדבר טעון באור, מדוע דווקא בעניין זה של שמירת שבת הוצרכה התורה להזהיר את האדם בלשון זו זכור את יום השבת, במה תייחד איסור שבת משאר איסורים, עד שהתורה נקטה בו לשון זכירה?
אכן הבן איש חי כותב טעם נפלא הרמוז גם בפסוקים עצמם, והוא שאסור המלאכה ביום השבת הוא אסור שונה משאר איסורי תורה, כי כל איסורי התורה הם איסורים שהאדם מופרש ומובדל מהם כל ימי חייו. לדוגמא בשר וחלב , או בשר נבלה או טריפה אין חשש שהאדם יבוא להיכשל בהם כיוון שהוא מופרש מהם תמיד. אומנם איסורי השבת לעומת זאת הינם איסורים שהאדם הורגל בהם בכל ששת ימי המעשה, ואלו רק ביום השבת הוא נאסר מלעשותם. איסורים אלו הם איסורים שהאדם לא נבדל מהם, כלומר אין הם אצלו בחזקת דברים האסורים, כי אם ההיפך, בחזקת דברים המותרים בעשייה. ועל כן נצרכה התורה לומר לאדם " זכור את יום השבת", עליך להיזהר ולזכור איסורים אלא ביתר שאת, כי רגיל אתה בהם.
וזה שאומר הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו". ואם תתמה על מה ולמה אני מזהירך בהזהרת הזכירה? התשובה היא משום "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", וכן גם בפרשתינו "ששת ימים תעשה מלאכה" ואעפ"י שאתה רגיל בזה "וביום מהשביעי יהיה לכם קודש". ועל כן צריך אתה בו זהירות יתירה וזכירה יתירה לקדשו, ולא חלילה לחללו.
אומנם מעלתה של השבת זה לא רק שלא עושים בה מלאכה אלא יום השבת זהו יום התעלות. ובהקדים: מובא בתורת החסידות שלכל אדם ישנם שלוש כוחות שבהם הנפש מבטאת את עצמה א. מחשבה. ב. דיבור ג. מעשה. המחשבה היא פנימית ותמידית ואין בה הפסקה. הדיבור הוא חיצוני יותר מהמחשבה אבל קשור עדיין עם האדם. אומנם המעשה הוא בא מהאדם, אבל אחר שעשה את המעשה כבר זה לא קשור כבר לנפש ולאדם עצמו.
עניינם של ימי השבוע הם "ששת ימי המעשה" "ששת ימים תיעשה מלאכה" דהיינו שעיקר כוחות האדם שצריכים להיות מושקעים במלאכה זה רק כוח המעשה, אומנם בשבת עיקר העבודה (עבודת ה') צריכה להיות בדיבור ובמחשבה ולא במעשה של עובדין דחול (לא תעשה כל מלאכה). דהיינו שהעבודה צריכה להיות בתפילה ובלימוד התורה. אומנם התורה מצווה את האדם לענג את השבת במאכל ומשתה זה כדי שגם הגוף יהנה מהשבת ולא רק הנשמה.
ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים שבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו רבי עקיבא, וכי כתוב חדשי ומועדי? והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם רק באכילה ושתיה ושינה אז שנאה נפשי אך אם תעשו לשמי גם ובעיקר בלימוד ותפילה אוהב אני אותם.
והביא על זה משל רבי יעקב מדובנה: גביר אחד עזב את משפחתו ואת עירו, והלך לדור בארץ רחוקה. לאחר ימים ושנים, כאשר מצפה הוא מידי יום ביומו לדעת את שלום משפחתו וידידיו ומכריו, נקלע לאותו מקום הלך עני אשר מקום מוצאו היה עיירתו של אותו גביר. שמחתו של הגביר למראה ההלך לא ידעה גבולות, ומיד יצא הוא לקראתו וקבלו במאור פנים והכניסו לביתו. ובקש ממנו שיספר לו מעט ממשפחתו ומכריו. אמר לו העני, כעת ממהר אנכי לפרנסתי, כי זקוק אני לקבץ נדבות ואין עתותיי בידי לשבת ולשוחח אתך. אמר לו הגביר: וכמה מקבץ אתה ליום? נקבה שכרך עלי, ואשלם לך. ובלבד שתשב ותספר לי מהנעשה ונשמע שם. אמר לו העני, אשמח לקבל את הצעתך, אך קודם שאפתח את פי אבקש ממך כי תיתן לי משהו למאכל, משום שכבר ימים שלא בא לפי מאכל ראוי לשמו נענה הגביר גם לזאת ברצון, והביא לו ממיטב המאכלים והמשקאות. לאחר שאכל ושבע ודשן, הבחין הגביר כי העני הלז הניח את ראשו על דבי השולחן, והכין את עצמו לנום מעט. או אז לא יכל הגביר לכלוא את זעמו, והחל מזדעק, הוי נבל!! וכי בשביל זה שלמתי לך, והאכלתי והשקיתי אותך? ומה זה העזת להירדם אחר כל מה שנתתי לך?…
כך הקב"ה נותן הוא לאדם, ממון להוצאות השבת ואף מצווה להתענג במאכלים מיוחדים לכבוד המלכה. אך כל זאת בתנאי שיפנה מזמנו לעסוק בתורה. אך אם האדם אחר כל זאת מניח ראשו על הכר, ושוכח מהתחייבותו, אומר לו הקב"ה חודשיכם ומועדיכם וכו'.
לכן ציווה ה' כי שבתון שבת קדש, יהיה קדוש הוא לה', ואז ישמח הוא עמנו בעוסקינו בדברי תורתו הקדושה. יזכנו ה'.
הרב יוסף יצחק מרילאשוילי הי"ו מחולון'
