פרשת "משפטים"
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור; בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. (כ"א ל"ג)
א. מהכלל "אין עונשין מן הדין" עולה כי פעולה (עבירה) שהאיסור לעשותה נלמד (בין השאר) על ידי קל וחומר, בית דין לא יכול להעניש את מי שעבר את העבירה על אף שהיא חמורה יותר!
הובאו במפרשים כמה נימוקים לדין זה. יש מסבירים שמאחר והפעולה הנלמדת חמורה יותר מהפעולה המלמדת – יתכן והעונש המגיע עליה גם כן חמור יותר מהעונש המוטל על הפעולה המלמדת ולכן אי אפשר להעתיק את העונש לפעולה הנלמדת (החמורה יותר).
ב. כמו כן יש המסבירים שעל קל וחומר יכולה להיות פירכא, כלומר ניתן למצוא נימוק שידחה את הקל חומר ויראה כי הוא מוטעה. לכן גם כאשר לא מצאנו פירכא אין בכך כדי ללמד כי אין פירכא. מחשש זה אי אפשר להעניש את העבריין כי עלול להתברר שפעולה זו אינה אסורה כלל.
ישנו דיון האם גם בממונות אין עונשין מן הדין. התוספות על המשנה הראשונה בבבא קמא (ד"מ לא זה וזה) מסיקים כי הבבלי חלוק על המכילתא (מדרש תנאים על ספר שמות) בשאלה האם בממון עונשין מן הדין. מהמשנה הנ"ל מוכח שניתן לחייב תשלום על נזק שעשתה בהמת פלוני גם כאשר האיסור להיזק זה נלמד בקל וחומר. לעומת זאת במכילתא ישנה דרשה לחייב כורה בור ברשות הרבים למרות שניתן היה ללומדו בקל וחומר פשוט – אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן? כלומר, אם הפותח מכסה של בור מכוסה ברשות הרבים חייב לשלם על ההיזק, קל וחומר שנחייב בנזיקין את זה שכורה ממש את כל הבור!
מכאן שדרוש לימוד מיוחד על הכרייה מכיוון שמקל וחומר לא ניתן לחיייב בתשלום, כלומר גם בממון אין עונשין מן הדין!
המכילתא אומרת שאת זה גופא רצתה התורה ללמדנו בדרשה זו שאין עונשין מן הדין גם בממון.
המפרשים העירו שהקל וחומר מפתיחה לכרייה אינו דומה לקל וחומר הרגיל. הפרי מגדים מנסח מפורשות את ההבחנה וקובע שיש הבדל בין קל וחומר מטיפוס "בכלל מאתיים מנה" לקל וחומר רגיל. קל וחומר של "בכלל מאתיים מנה" פירושו שהמסקנה טמונה בהנחות במפורש, כמו שבתוך מאתיים שקלים יש מאה שקלים. כעין זה, הלימוד מפותח בור לכורה בור הוא מוכרח כיוון שכל מי שכורה בור מבצע בתוך כך פעולה של פתיחת הבור ומסיבה זו ברור שיש לחייב את הכורה בור לא פחות מזה שפתח את הבור.
הטעמים שהבאנו לעיל בהסבר הכלל "אין עונשין מן הדין", לא מתאימים לקל וחומר של "בכלל מאתיים מנה", ובמקרה שלנו פתיחת בור וכרייתו. זאת מכיוון שעל קל וחומר כזה לא יכולה להיות פירכא וגם אין חשש שהעונש לא מתאים כיוון שהיתה כאן פעולת פתיחה ממש כחלק מפעולת הכרייה. ואם כן לפחות נעניש את כורה הבור על פעולת הפתיחה שעשה.
ג. התורה כותבת "והמת יהיה לו" על אף שלא כתבה קודם לכן על כך שהשור או החמור שנפל לבור מת בעוד שבכל הפרשה כתוב קודם לפירוט הדין "ומת" ורק אחר כך מובא הדין, כגון בדין "וגם את המת יחצון" (בבור י' טפחים כמובן) כתבה התורה קודם לכן "ומת"!
ד. מזה דרשו חכמנו שיש בור שחייב בנזיקין ולא במיתה (כלומר בור שעומקו תשעה טפחים). ודבר זה נמסר לחכמינו לדעת איזהו בור לנזיקין ואיזהו בור הראוי למיתה וקבלו כי י' עבדי מיתה , ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי.
שבת שלום
הרב משה מור הי"ו מלוד
