פרשת 'ויקהל פקודי'
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
רבותינו בעלי אגדה אומרים (ילקוט שמעוני): מתחילת התורה ועד סופה, אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל", אלא זו בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה רבנו תקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם, כאילו המלכתם אותו בעולמו.
"אלא הדברים אשר ציווה ה' לעשת אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'". המילה לעשת כתובה כאן בכתיב חסר בלי ו'. כותב על זה בעל הטורים שיש כאן רמז למניין המלאכות האסורות בעשייה בשבת, שהן שלושים ותשע, שכן, המילה "לעשת" מורכבת מהאות ל, שהיא בגימטרייה שלושים, ועוד עשת, שהן אותיות תשע.
עוד מוסיף בעל הטורים שמהמילה "ויקהל" שבתחילת הפרשה עד למילה "השבת" (בפסוק "לא תבערו אש ביום השבת") יש בדיוק שלושים ותשע מילים, כנגד ל"ט מלאכות האסורות בשבת..
השבת, היא אחת המצוות העיקריות והבסיסיות ביותר בתורתנו, שחז"ל הפליגו רבות במעלת השומר אותה. מיד עם תחילת הפרשה מלמדת התורה "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'". ל"ט מלאכות חולין נאסרו בשבת, שלושים ותשע פעולות יסוד המכילות בתוכן את הבסיס לקיום האדם בעולם, ביניהם: חרישה, זריעה, אריגה, אפייה, בניה וסתירה וכדו'.
ויש לשאול: מדוע בעצם צריכים אנו לשבות ממלאכה בשבת? מה רע בבישול ארוחה טובה ביום השבת, או הזדמנות מצוינת לבנות פרגולה בחצר? התשובה לכך היא שמירת שבת מבארים חז"ל נועדה להעניק מנוחה מושלמת לנשמתנו מטרדות החולין וחיי היום יום. משום כך כלל פעולות החולין שמבטאות את היצירה, העשייה, המרוץ אחר הספקים, כל אלו פוגעים ביכולת לחוש מנוחה אמיתית מטרדות הזמן ושחרור איכותי מכבלי העבודה, בכדי לצבור כוחות נפש להמשך החיים.
ידוע שבתורה אין שום דבר מקרי. העובדה שהתורה בחרה ללמדנו את המלאכות האסורות בשבת דווקא ממלאכות המשכן, מעידה על קשר מהותי פנימי בין הדברים.
הקשר כפול: מלאכות המשכן הן האבות-השורש והמקור – של המלאכות היום ימיות בחיינו. הלוא כל דבר בעולם נובע ממקור רוחני. וכך כל מלאכות החול, כל העבודות הגשמיות הפשוטות, נובעות במקורן מהמלאכות המקודשות של עשיית המשכן.
כשם שהמשכן הוא המקור למלאכות הגשמיות, כך המשכן הוא גם תכלית כל המלאכה. אף על פי שמדובר במלאכות יום יומיות פשוטות – יעודן ותכליתן הוא לעשות משכן לה' ולהשכין את הקדושה האלוקית בעולם הזה.
דבר זה אף הוא לידי ביטוי בעניין השבת. התורה אומרת: "ששת ימים תעבוד" אומרים חז"ל (מכילתא) שזו מצוות עשה. כלומר העבודה והמלאכה אינן רשות, אלא חובה. חובה על האדם לעמול ולעבוד, ככתוב "אדם לעמל יולד". לכן ממעטים בתפילות ובקריאה בתורה בימים שבהם מותר לעשות מלאכה, כדי שלא לפגוע ביכולת לפעול ולעבוד. וזאת משום שעל ידי העשייה והמלאכה עושה האדם את העולם כולו משכן לקב"ה, וזו תכלית החיים עלי אדמות.
נסיים בסיפור שמובא בספר סיפורי חסידים: הרב הקדוש רבי נחום מצ'רנוביל זצ"ל שהה פעם בשבת קודש אצל הרב רבי שמעון שלמה זצ"ל, אביו של הרב הקדוש רבי משה מסוורן. והדליקו אז בערב שבת נר גדול, שיידלק כל הלילה כד הבוקר, כדי שאפשר יהיה להשכים בעוד לילה וללמוד.
ויהי באשמורת הבוקר כשהצדיק רבי נחום קם משנתו, ובחוץ עדיין היה חושך ואפלה, ראו רבי שמעון שלמה ובני ביתו, שרבי נחום הולך בבית וממשש בדרך, כמי שהולך בחושך, וקרוב לכך שיחבוט את ראשו בהליכתו. ורבי נחום פנה אליהם בשאלה: מדוע לא הדלקתם נר שיידלק כל הלילה?
והיה הדבר לפלא בעיניהם, שהרי בבית דולק נר ומאיר. תכף עשו דרישה וחקירה, ונודע הדבר, כי הנר כבה בלילה, והמשרתת הנוכרית עמדה והדליקה אותו למענם, ומחמת שהודלק הנר בשבת קודש לא האיר כלל להצדיק, ולא ראה כלום לאורו.
אכן "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שבת שלום!
הרב יוסף יצחק מירלאשוילי הי"ו מחולון
