פרשת 'ואתחנן'
כוחה של תפילה
פרשת ואתחנן כתובה לאחר פרשת דברים אשר בה החל משה בתאור היסטורי של מאורעות עם ישראל, אשר כתוצאה מכך נגזר על משה שלא יעבור עם עם ישראל אל מעבר לירדן, אלא נגזר שיהושע הוא שיעביר את ישראל את הירדן. בהמשך דבריו של משה בפרשיות ואתחנן ועקב, מזהיר משה את עם ישראל שגם לאחר מיתתו, ימשיכו עם ישראל לקיים מצוות וללכת בדרך ה'. הדרך לקיום המצוות תחילתה בתפלה מתמדת לבורא עולם. לפיכך ישראל מחוייבים לקרוא בכל יום פעמיים את פרשת שמע האמורה בפרשת ואתחנן, משום שפרשת שמע שעניינה הוא: קבלת עול מלכות שמים, אשר הוא קודם לקבלת עול מצוות (ברכות, פ"ב, משנה ב'). כמו כן פרשת שמע היא הכרזה על כריתת הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים, ומהוה תזכורת מתמדת למעמד הר סיני, ולזכירת דבריו האחרונים של משה. פרשת ואתחנן נקראת בשבת שלאחר תשעה באב. הפטרת פרשת ואתחנן היא: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א'), לפיכך נקראת שבת זו גם בשם "שבת נחמו". הפטרת נחמו פותחת סדרה של שבע הפטרות הנקראות משבת שלאחר תשעה באב עד סוף חודש אלול. הפטרות אלה עוסקות בעיקרן בנבואות נחמה, לפיכך נקראות הפטרות אלה "שבע דנחמתא" וסימנן נו"ע ארק"ש. השילוב בין כוחה של התפלה האמור בפרשה, לבין נבואות הנחמה העתידית הכתובה בהפטרה, מחזקת את השרדותם של ישראל לאורך הגלות. כפי שמבואר להלן:
א. כוחה של התפלה – גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.
ב. ואתחנן אל ה' – אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה.
ג. מטרת תפלתו של משה – כניסה לארץ ישראל בכדי לקיים את המצוות התלויות בה.
ד. מעמד הר סיני – התמודדותם של ישראל כנגד העכו"ם נעשית על ידי זכרון מעמד הר סיני.
ה. פרשת שמע ישראל – הבעת נאמנות לה' וקביעת מחיצה רוחנית בין ישראל לגויים.
ו. מצוות הנחת תפילין – סגולה כנגד יצה"ר, והרתעת אוייבים חיצוניים.
ז. שבת נחמו – שתי סוגי נחמה: נחמה גשמית ונחמה רוחנית.
בפרשת ואתחנן מספר משה רבינו לעם ישראל כי התפלל לקב"ה תקט"ו תפילות, ע"מ שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ. שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" (דברים, ג' כ"ג). אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה, ולא קיבל את תפילתו האישית, באומרו למשה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". למרות הקושי הגדול, משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה'. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום, קיבל הקב"ה חלק מתפילת משה. שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים, ג', כ"ז). איתא בגמ': "אמר ר' אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה. שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה" (ברכות דף לב:). בנוסף לכך, הגמ' לומדת מסדר תפלתו של משה רבינו את סדר התפלה הראוי. כאמור בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה. דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא', וכתיב: 'ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'. וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' (ברכות, לב.).
מתפלתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפלה. המדרש מבאר: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק תטק"ו תפילות? שנאמר (דברים ג): ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. 'ואתחנן' בגימטריא תטק"ו (515) למרות זאת לא נענו תפלותיו של משה להכנס לארץ. לכאורה, קשה: מדוע משה התפלל תקט"ו פעמים, הלא אם הקב"ה דחה את תפלתו פעם, פעמיים ושלש היה משה יכול להסיק שהקב"ה אינו מקבל את תפלתיו בענין זה, א"כ למה הטריח משה את הקב"ה לסרב לתפלתו תקט"ו פעמים? וכי משה עז פנים היה? נראה בזה שמשה רצה בזה ללמד את ישראל יסוד חשוב בתפלה.
שעיקר מטרת התפלה היא ההכרה העמוקה, לפיה אין לנו מעצמנו ולא כלום, ושלאף אחד בעולם אין אפשרות למלא אחר תפילתינו ובקשתינו, פרט לבורא עולם. לפיכך המעלה העליונה של המתפלל היא כאשר בקשתו אינה נענית והוא שב לבקש ולהתחנן לקב"ה, ואין הוא מחפש להגיע למילוי צרכיו בדרכים טבעיות. וכן תמצא שישראל מתפללים תפילת שמונה עשרה שלש פעמים בכל יום, ברציפות במשך 1945 שנים, ומבקשים מה': "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ולמרות שאין הם נענים, תפלתם ובקשתם אינה נפסקת. כלומר, אלמלא ציוה הקב"ה את משה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". היה משה מוסיף על תקט"ו תפלותיו עוד תפלות.
מטרת תפילתו של משה
משה רבינו התפלל תקט"ו תפילות ובקשות כדי להכנס לארץ ישראל, על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ. דהיינו, משה בקש להכנס לארץ לצורך התעלות רוחנית. משום שמשה רבינו אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה", ושכל ימיו ושעותיו היו מלאים במצוות, עדיין הרגיש כי הוא פגום, בהעדר קיומם של המצוות התלויות בארץ, לפיכך התחנן משה בתקט"ו תפילות לקב"ה שיכניסו לארץ ישראל. וכן מובא בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י?! וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י. אכנס אני לארץ, כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.). בדומה לאמור במדרש הנ"ל, פסק הטור (או"ח, סימן ר"ח, ט'): "וכתב בספר המצות…וי"א 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', ואין לאומרו. שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה". לעומת זאת הב"ח סבור כי קדושת ארץ ישראל גנוזה בתוך הפירות הגדלים על אדמתה. וכך כתב הב"ח: "הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: "לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ד). לפיכך אכילת פירות ארץ ישראל גורמת לאוכל, תוספת קדושה מקדושת ארץ ישראל. נמצאנו למדים מדברי הב"ח כי עיקר אכילת פירות א"י היא להכניס את הקדושה לגוף האדם, ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל. לכן יש להוסיף לברכה האחרונה על אכילת פירות שבעת המינים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". מרן ב"בית יוסף" (או"ח, סימן ר"ח, ס"ק ט') מגשר בין גישת הטור והב"ח, באומרו: "נראה שטעמו (של הטור) מפני שהיה מפרש, שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אין התכלית בשביל האכילה. אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, הוא התכלית. אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה, הוא אומר: ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
העולה מכאן הוא שלדעת הכל, לא הייתה כוונת משה בתפילתו להכנס לארץ משום חפצו במילוי תאות האכילה, אלא בכדי להוסיף קדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. לפיכך תקנו חז"ל בנוסח הברכה האחרונה "מעין שלוש", הנאמרת לאחר אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה". וכן נאמר בנביא: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול מפריה ומטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיה, ב', ז'). דהיינו, כאשר כוונת האכילה של הפירות של ארץ ישראל, היא לצורך "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", אז אכילת הפירות מוסיפה לאדם ולארץ קדושה.
בברכת שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
