פרשת "בהר"
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" [כה-כה]
זיכוי הרבים
והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם [אור החיים]
"אור החיים" הקדוש כותב: שפרשה זו תרמוז ענין גדול "כי ימוך אחיך" – הכוונה היא לאדם שנטה מדרך הטובה, ומכר מאחוזתו – אחוזתו הוא הקב"ה שהשרה שכינתו באדם. וגאולתו תהיה על ידי צדיק שהוא קרוב לה' כי הצדיקים נקראים אחים, והוסיף כי הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו בחוץ גולים מעל שולחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם?
ואם אדם יש בידו לזכות את האחרים והוא אינו עושה כן, על כך מזהיר "אור החיים": ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב!
למדים אנחנו עד כמה חפץ הקב"ה שכל יהודי ובמיוחד אדם שיש באפשרותו לרכוש לבותיהם של בני אדם בעולם הרוחני להחזיר נפשות אבודות לאביהם שבשמים חייב לעשות כן, ואם לא יעשה כן – הקב"ה יתבע ממנו עלבונו.
בספר "דברות אליהו" כותב הרה"ג אליהו פנחסי שליט"א: פעמים רבות מרביצי תורה מכתתים רגליהם בכל תפוצות ישראל להביא דבר ה', ולא תמיד ההצלחה מאירה להם פנים, אבל אל להם להתייאש, כי מעשיהם עושים פירות במוקדם או במאוחר ואל להם להיות מודאגים על שהם מוציאים כל כך הרבה זמן לאחרים, וזמנם לכאורה מתבזבז לריק, אולם דווקא מאמרי חז"ל מורים לנו עד כמה מעלתם גדולה ועצומה ובזה יש עידוד והרגעה נפלאה לכוחם העצום.
בזוהר הקדוש מובא: זכאה חולקהון דמשתדלי באורייתא לשמה, דהא מתקשרי בקודשא בריך הוא ממש, ואקרין אחין ורעים הדא הוא דכתיב [תהילים קכב] "למען אחי ורעי אדרבא נא שלום בך". ועל הפסוק "כל אשר תמצא את ידך לעשות בכוחך עשה" [ מדרש קוהלת רבה ט-י] מובא מעשה בריש לקיש שהיה מתענה שלוש מאות תעניות כדי שיראו לו את רבי חייא הגדול, אמרו לו שגדולתו של רבי חייא שהרביץ תורה היא יותר ממך, ולא עוד אלא שהיה גולה למקום תורה.
אמר ריש לקיש: וכי אני לא גליתי למקום תורה? אמרו לו אכן כן, אבל השוני ביניכם שאתה היית גולה ללמוד תורה לעצמך, ורבי חייא היה גולה ללמד תורה לאחרים!
טוב וקל יותר לאדם ללמוד תורה עבור עצמו, אבל כדי ללמד לאחרים אין לאדם אותו כוח ודחף, אין אותן ציפיות שמעודדות, ולכן כמה גדול הוא המאמץ שעושה האדם להיות גולה כדי ללמד לאחרים.
וכן אנו מוצאים בגמרא [עירובין נג.] שאומרת "שאול המלך דלא גלי מסכתא והכי כתיב ביה לכל אשר יפנה ירשיע" [שמואל א-יד-מז]מפרש רש"י: שלא זכה להורות כהלכה,על אף גדולתו של שאול בתורה כדברי הגמרא [גיטין נט.] ששאול גדול בתורה היה, מכל מקום לא זכה לסייעתא דישמייא, לא זכה לפסוק כפי האמת, והסיבה לכך היא משום שלא זיכה את הרבים.
מכאן נלמד על מעלתו של המזכה את הרבים על ידי שמפיץ תורתו של הקב"ה בעם, עליו נאמר: "ולכל אשר יפנה ישכיל" [משלי יז-ח]וזוכה לפסוק כפי האמת, ויש לו הצלחה מיוחדת מהקב"ה ועליו נאמר: "וצדיק יסוד עולם" [משלי כה-י] זה שדורש ברבים ומודיען ההלכות [גיטין סא.].
וכך כותב "בעל חובת הלבבות" [שער אהבת ה' פרק ו'] "כל מי שמתקן עצמו בלבד, זכויותיו הם מועטים מפני שנוקפים לזכותו רק את המעשים הטובים שעשה הוא עצמו. אבל, אדם שמזכה את הרבים ומתקן נפשות אחרים זכויותיו הם רבים, מפני שזוקפים לזכותו גם את מעשיהם הטובים של כל אותם האנשים שקירבם לעבודת ה'"
ונאמר בדניאל: [יב-ג] "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", הסבירו המפרשים: ישנם אנשים שהם מוסרים את כל חייהם למען הציבור, נודדים מדי יום לכל רחבי הארץ ומכניסים עוד כמה וכמה נשמות תחת כנפי השכינה, לכאורה הם נראים בעינינו כאנשים קטנים, ואולי חושבים עליהם גם שהם אנשים בטלנים, שהרי באותם זמנים יכלו לשבת וללמוד לעצמם עוד כמה מסכתות. אבל, דניאל הנביא מתאר בדיוק טוב גודלם – ככוכבים, אף הכוכב נראה ממרחק של כדור הארץ כנקודה קטנה ולא יותר. אבל, כל בר דעת יודע מהו גודלו האמיתי, ולא מה שנראה בעין, כך והרבה יותר היא מידתו של אותו שכתוב במשלי: "מוכיח אדם אחרי חן ימצא". אלא, אף בשמיים אוהבים אותו: "ואף מלאך המוות אוהבו" כדברי רבותינו במסכת עבודה זרה: [לה:] מכאן נלמד על המעלה הגדולה שיש בזיכוי הרבים, כל פעולה שיהודי עושה למען זיכוי הרבים, בכך הוא עשה נחת רוח לקב"ה בקיום התורה והמצוות, ואל יחשוש אדם כי בכך הוא מאבד את זמנו כיוון שהתוצאה מאותו זיכוי הרבים תיזקף לזכותו, ובכל ממשיכי הדרך גם הם נזקפים לזכותו וזה יהיה בוודאי יותר מאשר יספיק הוא לבדו בלימוד עצמי. מי שמע זאת ולא ירוץ לזכות את הרבים?!
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
