פרשת 'אמור
עם ישראל וקידוש השם
בפרשתינו, מצווה הקב"ה את בני ישראל: "ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם". (ויקרא כ"ב:לב). מה הכוונה ומהן ההשלכות המעשיות של המצווה הזו? לכל יהודי יש זכות בסיסית ולמעשה אף חובה ראשונית, לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. אנו ממלאים את המשימה הזו, באמצעות ציות לתורה ולמצוותיה. חז"ל בסנהדרין (דף ע"ד.) מציינים את ג' העבירות גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה שאדם מוסר נפשו ולא עובר עליהם אזי מקיים מצות קידוש ה'. והוסיף הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה' הל' י"ד וט"ו) שגם מצוות שבין אדם לחבירו הן בכלל קידוש ה' וחילול ה'. בתורה קיימות מצוות מסוימות, שמטרתן העיקרית היא, 'לאמן' אותנו בציות לתורה ולמצוותיה. למשל – אכילת מצה בפסח. מי יעלה על דעתו, להפוך כל פינה בבית, על מנת לסלק כל פירור של חמץ? אף אחד! ברור אם כך, שהמניע היחידי למעשה שכזה, הוא הציווי האלוקי. כאשר אני אוכל מצות ונמנע מחמץ, אני מחזק את מידת המסירות שלי כלפי הקב"ה וזוהי המהות האמיתית של מצוות 'קידוש השם'.
דוגמא נוספת למצווה כזו, שמטרתה לפרסם את מסירותנו כלפי הקב"ה, היא מצוות ברית המילה. האם יש מישהו שמסוגל, לבצע אקט כירורגי כה קשה – ובייחוד שאיננו הכרחי מבחינה רפואית – על תינוק קטנטן וחסר ישע, ועוד באיבר כל כך רגיש בגופו הזעיר? אם כך אנו רואים, שכאשר היהודי דואג, כי בנו יעבור את טקס ברית המילה, מדובר בוודאי ב'קידוש השם' של ממש. הרי אותו אדם מצהיר קבל עם ועדה, על הימצאותו של הקב"ה בחייו. ידועים לנו אירועים רבים שהתרחשו בשואה, בהם יהודים הוכיחו את מסירותם כלפי הקב"ה ומצוותיו, בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ישנו סיפור נפלא, שמדגים את הרעיון הזה בצורה חזקה במיוחד יהודי אחד, שהיה כלוא באחד ממחנות העבודה של הגרמנים, סיפר על אירוע מסוים שקרה לו. יום אחד הוא שמע קולות בכי רמים של מצוקה ובהלה, שכמותם מעולם לא שמע קודם לכן.
מאוחר יותר הוא שמע, שבאותו היום התבצע במחנה טקס ה'סלקציה' – מיון שערכו הנאצים ימ"ש, בין היהודים, במהלכו היו מחליטים, מי ילך לחיים ומי למוות. באותו היום הסלקציה נערכה על הילדים הקטנים והוחלט לשלוח כמה מהם אל המוות הנורא. הוא מספר: 'המשכנו בעבודה הקשה שלנו, כשדמעות זולגות מתוך עינינו, כשלפתע שמעתי את קולה של אישה יהודיה, שאמרה: "תנו לי סכין". 'חשבתי שהיא מתכוונת להרוג את עצמה מתוך עוצמת הצער שחשה על אובדן בניה. אמרתי לה: "מדוע את כל כך ממהרת לפנות אל העולם הבא…". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: מה אמרת עכשיו לאישה הזו? "היא ביקשה ממני לתת לה אולר ואני פשוט הסברתי לה, שאסור לאף אחד להתאבד פה במחנה". האישה הביטה בחייל הנאצי, כשמבט של טירוף בעיניה. היא הישירה את מבטה אל כיס המעיל שלו, שם הבחינה בבליטה שהייתה דומה בצורתה לאולר קטן. "תן לי את האולר", היא דרשה וקיבלה. היא התכופפה והרימה בידה ערמה של סמרטוטים ישנים ומרופטים. בין כל הבדים המלוכלכים, על כרית לבנה וצחורה כשלג, היה מוסתר תינוק קטנטן ועדין. האישה לקחה את האולר, אמרה בקול את הברכה וערכה לתינוק שלה ברית מילה. "ריבונו של עולם", היא אמרה בבכי. "אתה הענקת לי ילד בריא ושלם, אז אני בוחרת להחזיר לך אותו כיהודי כשר, כדת וכדין".
מצד שני כאשר יהודי מתנהג בצורה מביישת ומבזה, הוא למעשה מחלל את שמו של הקב"ה. זוהי הסיבה, שבגללה אנו כל כך מוטרדים כאשר אנו רואים יהודי שמרמה בעסקים. חוץ מהעובדה שהוא עובר על איסור התורה של 'לא תגנוב', הצרה האמיתית היא, שאנשים סביבו עלולים לומר: "אם זוהי ההשפעה של התורה על האדם, הרי שאני לא רוצה לקחת שום חלק בתורה הזו!" התנהגות שאיננה הולמת את היהודי, מרחיקה למעשה את בני האדם מהרצון להתחבר לקב"ה. אבל זה עוד לא הכל. התנהגות כזו, עלולה אפילו לדרדר את רמת המוסר הכללית של החברה כולה, משום שקיימת בעולם מן תחושה, שאם היהודים – שהם ה'אחראיים' על המוסריות – מתנהגים בצורה מושחתת ומלאת רמייה, הרי 'מה עוד נותר לנו לצפות מעצמנו'? לכן אומרת לנו הגמרא (במסכת יומא, דף פ"ו ע"א), ש'חילול השם', הוא החטא החמור ביותר ולכן גם הכי קשה לכפר עליו. וכידוע דברי הגמ' בסנהדרין (דף נב.) וכן בברכות (דף י"ט) ואפילו אבדת גוי מחזירים במקום שיש חילול ה' כדאיתא במס' בבא קמא דף (דף קיג.) תפקידנו לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. הכל תלוי בנו. יהי רצון שנצליח אמן. בברכת שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
