פסח
ההלכה קובעת שקרבן הפסח "נאכל על השובע", כלומר, יש לאוכלו כאשר כבר שבעים. לכן תחילה היו אוכלים מבשר קרבן החגיגה, ורק לאחר ששבעו, אכלו את קרבן הפסח. אולם כאשר ערב פסח חל בשבת, אי-אפשר לאכול את קרבן החגיגה במוצאי שבת, כי הקרבתו אינה דוחה שבת. בקביעות כזאת היו אוכלים את הפסח בליל הפסח, ואילו את קרבן החגיגה הקריבו ואכלו רק למחרת, ביום ראשון. הדבר בא לידי ביטוי בנוסח ברכת "אשר גאלנו" שבהגדה. בשנה רגילה אנו אומרים: "ונאכל שם מן הזבחים (קרבן חגיגה) ומן הפסחים (=קרבן פסח)", כי תחילה אוכלים מקרבן החגיגה ולאחר מכן מקרבן הפסח. אך כאשר ליל הסדר חל במוצאי שבת, אנו מקדימים את אמירת "מן הפסחים", ואומרים: "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים", כי תחילה אכלו מקרבן פסח, ורק למחרת מקרבן חגיגה.
נשאלת השאלה, מדוע כל השנים חובה לאכול את הפסח דווקא על השובע, ואילו במוצאי שבת ניתן לאכלו גם כשעדיין רעבים? אחד הטעמים לצורך לאכול את הפסח על השובע הוא כדי לבטא שאנו אוכלים את הפסח אך ורק לשם המצווה ולא לשם הנאת הגוף. ועד כדי כך, שאין מתחשבים כלל בגוף, שאף שהגוף שבע ואינו חפץ כלל לאכול עוד, בכל-זאת אנו אוכלים את הפסח בחיוּת ובשמחה גדולה ביותר.
יש כאן הוראה מיוחדת בעבודת ה'. יהודי נדרש לזכך את גופו ואת נפשו הבהמית. ייתכן שמצד הגוף האדם שרוי במצב שפל ונחות ביותר, עד ששום התבוננות בגדולת ה' אינה מניעה אותו להיחלץ מתאוות הגוף. מלמדנו קרבן הפסח שאין להתחשב במצבו של הגוף, אלא לעבוד את ה' מתוך חיוּת ושמחה, גם כשהגוף מצד עצמו אינו מזוכך כלל. בזה ייחודו של חג-הפסח, שבו אין כל מקום לחשבונות בדבר מצבו של הגוף. חשבון כזה יש לערוך כל ימות השנה, אך בפסח, זמן חרותנו – וכמאמר חז"ל: "חירות ממלאך המוות, הוא יצר הרע" – ניתן ליהודי הכוח לעבוד את ה' בלי להתחשב כלל וכלל במצבו של הגוף הגשמי.
אולם התכלית איננה אי-התחשבות במצבו של הגוף, אלא להפך, שהעבודה תהיה עם הגוף, על-ידי בירורו וזיכוכו. יהודי נדרש לסחוף גם את הגוף הגשמי לתוך עבודת ה'. השלמות בזה תהיה לעתיד לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ. לכן הגאולה העתידית לא תהיה ב'חיפזון', כמו שהייתה הגאולה ממצרים, שבה היו צריכים לברוח מהרע, אלא "לא בחיפזון תצֵאו ובמנוסה לא תלֵכוּן". מעין זה אנו רואים בפסח שחל במוצאי שבת. אכילת השבת היא אכילה נעלית, שאינה לשם הנאת הגוף סתם, אלא היא עניין של מצווה, עונג שבת. כאשר הפסח מגיע אחרי השבת, יכולה אכילת הפסח להיות לתיאבון, ולאו-דווקא על השובע, מכיוון שאז יכולים לשתף גם את הגוף, בדוגמת השלמות של בירור וזיכוך הגוף לעתיד לבוא. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
