פרשת "מטות מסעי"
"כי בעיר מקלט ישב עד מות הכהן הגדול" (לה-כח)
איזוהי עבודה שבלב – זוהי תפלה
מי שהורג נפש בשגגה גולה לעיר מקלט ויושב בה עד מות הכהן הגדול. לכאורה, מה הקשר בין חייו של הכהן הגדול לבין דינו של רוצח נפש בשגגה?
מבאר הרב שלמה וולבה שליט"א:
לימדונו רבותינו בגמרא שיש כאן בחינה של עונש לכהן הגדול, כיון שהיה עליו להתפלל על בני דורו שלא ירצחו. אם נרצח מישהו, הגם שהוא נרצח בשוגג, סימן שהכהן הגדול לא התפלל, ובזה הוא קשור לעינינו של הרוצח, וישב בה עד מות הכהן הגדול.
בתורה איננו מוצאים דין כזה שהכהן הגדול צריך להתפלל, וגם אין מוצאים תפילה או בסדר התפילות של הכהן הגדול ביום הכיפורים בזמן שהוא נמצא בקודש הקודשים או בצאתו משם. אבל הענין הזה ברור ומובן מאליו, זו הנחת יסוד פשוטה שהאחריות של הכהן הגדול היא להתפלל על בני דורו, מדוע כי הוא הוא המופקד על בני דורו. ומזה נוכל ללמוד בנין אב, שכל מי שהוא מופקד על אחרים חייב להתפלל עבורם, רק צריך להתפלל על בני קהילתו, כך גם ראש ישיבה צריך להתפלל על תלמידיו בישיבה, ובוודאי שיש חובה כזו על הורים לגבי ילדיהם.
ומוסיף הרב וולבה: ברור לי, באופן אישי, שאם הגעתי למשהו בתורה, זה בזכות תפילותיה של אימי, שמתי לב שהיא מתפללת עלי אפילו עשר פעמים ביום. וכל תפילה יש את העוצמה משלה, אך אולי מן הראוי להעיר, שתפלה של אמא יש בכוחה לחדור לשערי שמים ולבקוע רקיעים, בכי של אמא הוא מכל הלב ועם כל הנשמה וכאשר היא בוקעת ממעמקים אי אפשר לעצור אותה.
מעשה היה באלמנה שכל מה שנשאר לה לתנחומיה הוא בן יחיד. וכשהגיע למצוות שלחה אותו לאחת הישיבות כדרך הבחורים. והנה לאחר זמן לא רב, התחיל הילד לחוש ברע, וכשנבדק על ידי רופאים, ל"ע גילו שיש לו מחלה ממארת, שאוכלת את כל איבריו והרופאים לא נתנו סיכוי לחיות יותר מחודש ימים. התייעצו ראשי הישיבה והמשגיח בכובד ראש מה לעשות בנידון, האם להודיע בשורה מרה זו לאשה
הגלמודה, שכל שנשאר לה זה ילד זה! והאם כדאי לצערה בידיעה מרה זו? והוחלט שעדיף לשתוק כדי שלא תסבול עוד מצער הידיעה, וכן היה. לאחר פחות מחודש ימים נפטר אותו נער, בהלווייתו השתתפו כולם, כל בני הישיבה הרבנים הבחורים, כולם באו להשתתף בצער האלמנה. סמוך לקברו כשהספידוהו הרבנים, ביקשה גם האלמנה לומר את דבריה אף על פי שאין דרך נשים להספיד, משום צערה הרב הניחוה לשפוך את לבה. ותוכנם של דבריה היה, שלמרות שהיא מבינה את שיקול דעתם של הרבנים ודעת תורתם, שה' יתן לה את הכוח להבין ולסלוח, כועסת היא מדוע לא הודיעו לה על מחלתו של בנה? ואף על פי שאין כל סיכוי להחלמתו, והיא תסבול עוד חודש ימים צער נוסף בראותו את בנה נכחד לנגד עינה, אבל מדוע מנעו ממנה דבר אחד שרק אמא יכולה לעשות, וזה להתפלל על בנה יחידה? מי יודע אולי ה' היה שומע את תפילתי ונותן 'מתנת חינם' משנה את הטבע ומבטל את הגזירה.
דבריה של האמא היממו את השומעים והבינו ראשי הישיבה שטעו הם בפסיקתם, זהו כוחה של תפילה 'למעלה מן ההיגיון, למעלה מן הטבע והגזירה', התפילה היא מתנת חינם, וגם כאשר לא מגיע לאדם שישמעו את תפילתו, אם התפילה היא מעומק הלב יש אולי סיכוי שהיא תתקבל והגזירה תתבטל אנו זוכים ב"ה ומתפללים שלוש תפילות ביום,אך אולי הגיע הזמן שנעצור רגע ונתבונן האם אנו באמת ובתמים מתפללים או שאנו רק נמצאים בבית הכנסת בשעת התפילה.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
