פרשת 'צו'
'לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי' (צו ו-י)
'כל מנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ' (ויקרא ב-יא)
ידועים דברי 'השל"ה הקדוש' שסדר פרשיות השבוע כפי שנתבונן ונמצא את הקשר בין הפרשה למאורעות הזמנים והמועדים שבאותם שבוע. בכל שנה אנו קוראים פרשיות 'ויקרא' 'צו' בסמוך לחג הפסח והשנה הזו שהיא מעוברת אנו קוראים בסמוך לפורים. נצטרך להבין את הקשר בן הפרשיות למועדים וגם כן בין 'פורים, 'לפסח'.
הגמ' בתענית (כט.) אומרת כשם משנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, עד כאן, וכבר עמדו על זאת במפרשים מדוע חז"ל מקבילים 'אבלות החורבן' 'לשמחת הפורים' היה להם לומר 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'.
המדרש 'אור חדש' מבאר עפ"י המשך הגמ' בעבור 'עוון המרגלים' שהוציאו דיבה על ארץ ישראל ואותו הלילה שבכו בנ"י ליל ת"ב היה, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות. מה היה שורש חטאם, אמרו חז"ל, ראו שלא יהיו נשיאים בכניסתם אל ארץ ישראל, הגאווה והכבוד האנוכיות גרמו לפירוד והוא הביא לפורענות, לכן ממעטים בשמחה.
מאותה סיבה רק הפוכה בפורים זמן של אחדות ישראל וקבלת התורה באהבה (קיימו וקיבלו) ע"י שביטלו את כח הרע שבתוכם ע"י כינוס לתענית ותפילות ג' ימים חדר בהם אהבת ה' ואחדות ישראל כמו שנא' 'וקיבל היהודים' בלשון יחיד כמו שנאמר במתן תורה 'ויחן ישראל' כאיש אחד בלב אחד מביאה לסיבה של ריבוי שמחה, וכך ענינו של יום 'במשלוח מנות', מתנות לאביונים, משתה ושמחת רעים'.
כך הוא גם בפסח על ידי שאנו מצטווים לבער את החמץ שבקרבנו היינו יצר הרע בבחינת הגאווה והתנשאות אנו משיגים את האחוה ואהבת ישראל 'כל דכפין ייתא ויכול' וכן ההלכה הראשונה בהלכות פסח ברמ"א הוא מנהג 'הקמחא דפסחא', ריבוי אהבה ישראל הוא שלימות השמחה.
הגמ' בחולין (קלט:) 'משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר' כוונת חז"ל שהרי אמר הקב"ה בסוף בראשית 'לא ידון רוחי באדם לעולם' אין לי תקוה באדם באנוכיותו, ברצונותיו לא יגיע לעולם לתכלית עבודת ה', אבל 'בשגם' (משה בגימטריא) על ידי בחינת הענווה כמו שנאמר 'והאיש משה עניו מכל האדם' וכו'.. שבו מבטל את רצונו בפני רצון ה' יתברך מגיע לשלימות האדם מאהבת ה' השלימה.
המן מן התורה מנין? 'המן אשר ציויתך לבלתי אכול ממנו אכלת' כוונת חז"ל המן הרשע שלא היה אדם בדורו שזכה לעושר וגדולה ורוב בניו כמותו ובכו"ז 'וכל זה איננו שווה לי בראותי את מרדכי היהודי' אמרו חז"ל 'המן העץ' לאדם הראשון נתן הקב"ה את כל העולם מכל העץ אשר בגן תאכל בעוה"ז אפי' בגן עדן העליון, אבל עץ אחד לא תאכל ובכו"ז חטא, אמר הקב"ה 'המן העץ אשר ציויתך' הכל יש לך ודווקא בעץ הזה נגעת, התשובה האנוכית של האדם שהיא נובעת מתוך הרצון הגאווהשלי יהיה חסר מביא פירוד ופורענות לעולם 'וכ"ז איננו שווה לי'.
הענווה מביאה שלימת ושמחה והגאווה פירוד קלקול ופורענות לעולם.
לסיום הגמ' במגילה (ו:) במשנה, כשחל שנה מעוברת קוראים את המגילה באדר ב' ולמה אומרת הגמ' לסמוך גאולה לגאולה דהיינו חודש שיש בו פורים לחודש ניסן שיש בו פסח ואפשר בס"ד להסביר על פי דברינו שהקשר בין פורים לפסח זו הגאולה ועיקר הגאולה זו הנפש זו הפנימיות שלנו על ידי שמבערים את הרע בקרבנו כמו את החמץ ומוחים את העמלק שבתוכנו, מגיע האדם לגאולה דהיינו כמו שמבאר הרמב"ן את הגמ' מרדכי מן התורה מנין 'מור דרור' מלשון חופשי חופשי מן הזיוף והתערובות של הרע ועל ידי זה בא הגאולה.
יהי רצון כשם שעשה הקב"ה ניסים לאבותינו בימים ההם וגאלם מיד צר כך נזכה לישועות ונחמות בזמן הזה לגאולה השלמה במהרה אכי"ר.
הרב יעקב טטרוא הי"ו מבאר יעקב
לע"נ מו"ר אבי דוד בן רפאל ואסתר
