פרשת אמור
״ואשה גרושה מאשה לא ייקחו״
אחת מהנשים שאסורה על כהן הדיוט זו אשה גרושה.
ישנה מח׳ במס׳ גיטין בין ר״ע ור״א וכו׳ מתי מותר לגרש אשה. לפי בית שמאי מותר רק כאשר ראה בה ערוות דבר, כלומר המצב היחיד שישנו גירושין בין בעל לאשה הוא רק במקרה שהבעל ראה את אשתו מזנה ובגלל זה הוא מגרשה.
וא״כ יוצא שלפי בית שמאי אם אסרו גרושה אסרו גם זונה, וא״כ מדוע כתבה התורה ״אשה זונה וחללה לא יקחו״ וגם ״ואשת גרושה מאשה לא יקחו״.
והתירוץ בשם ספר ״שפתי צדיקים״ הנו, דהרי יש מצב, גם לפי ב״ש, באם הבעל מצורע או עוד סיבות אחרות, ג״כ אין חיוב על האשה להישאר עמו בנישואים, ומדייק מהכתוב ״ואשה גרושה מאשה לא יקחו, כלומר אם התגרשה לא בגללה אלא בגלל בעלה ג"כ לא יקחו הכהנים אשה כזאת!
״ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״ פרשת השבוע מדברת בחלקה על מועדי השנה.
אם נתמקד היום על פס׳ שמופיע בפרשיית המועדות ומה הקשר בינו לבין המועדים. פרשיית השבת הראשונה, לאחריה מועד חג הפסח, לא״מ תיאור קרבן העומר שמוקרב היה בט׳׳ז בניסן ומאותו יום סופרים ז׳ ימים עד לחג השבועות. ומיד אח״כ ר׳׳ה, דהרי בין סיון לתשרי אין מועדים אחרים.
ובחודש תשרי עצמו ישנם 4 מועדים: ר״ה, יוכ״פ, סוכות, ש״ע.
ובאמצע הפרשיות בין שבועות לר׳׳ה מופיע פס׳ מוזר "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם".
מדוע מופיע פס׳ זה פתאום כאן, האם הוא קשור למועדים, וא"כ תכתבהו בתחילת הפרשייה כולה או בסוף הפרשייה, אך מדוע באמצע או יותר נכון, מדוע דוקא בין שבועות לר׳׳ה?!
רש״י מיד חש בזה וכ', הכניסה התורה דין לקט שכחה ופאה כאן כדי לעבור עליו בב׳ לאוין דהרי בפ׳ קדושים ג"כ כ׳ איסור זה…
אך יש לשאול, מה הקשר שדוקא כאן הכניסו פס׳ זה?!
לפני שנעמוד על הדבר, נדבר מעט על מצוה זו של"לקט שכחה ופאה".
כשחז׳׳ל מדברים ע"כ, משבחים הם מאוד שומרי המצוה הזו ומגנים את אלו שלא מקיימים אותה כדכתיב "אל תגזול דל כי דל הוא.. וקבע את קובעיהם נפש".
ובמה הב׳ מדבר, כלומר איזה גזל יש לדל, ומסביר המדרש במתנות עניים הכ׳ מדבר, דהרי מספיק שדל הוא ומדוע גוזל אתה אותו את מה שמעניק לו הקב׳׳ה?! באבות דר׳ נתן מספר המדרש על אשה עניה אחת שהיתה גרה בסמיכות לבעל שדה אחד, ירא כשראתה שבעל השדה החל לקצור שדהו, מיד קראה ל – 2 בניה ללכת לבעל השדה ולחכות שישאיר לקט שכחה ופאה שיהיו זכאים ראשונים בדבר ויביאו טרף לביתם, דאין אוכל בבית. הלכו הבנים ובעל השדה לא נתן להם להיכנס, אמרו הבנים אולי אם אנחנו לא נכנסנו, אולי אמנו הלכה כבר לשדה אחר לבקש אוכל ולפחות נוכל לאכול משהו בבית, ניסו עוד מס׳ פעמים להיכנס ולא הצליחו וחזרו לביתם, ראו הבנים את אמם ואמם ראתה אותם ושניהם ריקים, לא הביאו כלום לביתם, הניחו ראשם בין ברכי אמם וגעו בבכייה ומתו שלשתם ביו״א, וכך אומר הקב׳׳ה, חייכם, אתם נוטלים נפשות העני, אני נוטל נפשותיכם.
ומתרץ ה״כלי יקר" השאלה בפירוש הבא:
רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תומ״צ, שבכל פעולה ופעולה שעושה היהודי תהיה מצוה, כלומר, שאל פעם ילד א׳ את ר׳ שלמה זלמן אוירבך זצוק״ל מדוע הרבה לנו הקב״ה כ"כ הרבה מצוות יחסית לגויים, אם את הגויים ציוה 7, לנו יצוה 10- 20 אבל למה 613?! הרי זה מתכון לחטוא בוודאות.
ענה לו ר׳ שלמה כך: הקב״ה אוהב אותנו ולכן רצה לזכותנו, הרי כ״א יודע שבבוקר חייבים להתלבש, אמר הקב״ה אם תתלבש כך אביא לך שכר, אם תיטול ידיים כך אביא לך שכר, אם ננעל נעליים כך וכן הלאה, אין פעולה בחיים שאין בה מצוה, וא״כ יוצא שאם יבוא אדם ויאמר מהשדה שלי לקחו עומר לפסח או משדי לקחו חיטים לקרבן 2 הלחם בשבועות, א"כ שדי כבר קיים מצוה וא״כ מדוע שאשאיר לקט שכחה ופאה, אומר הקב״ה אעפי״כ, מתנות עניים הן ולכן חייב אתה להפרישם וזהו הקשר בין פס׳ זה לפרשיות המועדים.
הרב אילן שמילה הי"ו מלוד
