פרשת צו
השבת שלפני פסח נקראת 'שבת הגדול', ואדמו"ר הזקן כותב שנוהגים לקרוא בה קטעים מההגדה של פסח, "לפי שבשבת הגדול הייתה התחלת הגאולה והניסים".
הדבר קשור לקרבן תודה, שדיניו מופיעים בפרשת צו, "אם על תודה יקריבנו", ורש"י מפרש: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו". והרי האפשרות להקריב קרבן תודה תלויה בקיומו של בית המקדש, וזה שייך לחודש ניסן, כמאמר חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", בביאת משיח צדקנו, שאז ייבנה בית המקדש ויוכלו להקריב קרבן תודה על הניסים.
בלי חרדה
בניסים שהתחוללו לעם ישראל כמה וכמה סוגים. למשל, נס פורים הביא הצלה גדולה לעם ישראל, אך קדמה לו תקופה שבה ריחפה סכנה ממשית על היהודים, והם היו שרויים בפחד ובחרדה.
לעומת זה, הנס של הגאולה העתידה יהיה בבחינת "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיה ל,טו). לא מתוך חרדה וצער, אלא ברוגע ובשלוות נפש. דומה לזה היה נס אשד הנחלים (במדבר כא,טו) שאירע לבני ישראל כאשר עברו בערוץ הנחל, ולא ידעו כלל שהאמורים אורבים להם במערות. הקב"ה קירב את המצוקים זה לזה, והנקיקים נכנסו למערות והרגו את האויבים, ורק בזכות הבאר ידעו בני ישראל לאחר מכן ממה ניצלו.
מעלת ההתחלה
כזה היה הנס של שבת הגדול. ידוע הכלל 'כל ההתחלות קשות'. לפי זה, מכיוון שבשבת הגדול הייתה "התחלת הגאולה והניסים", הרי שנס זה גדול אף מהיציאה ממצרים.
הנס היה קשור לקרבן הפסח שבני ישראל נצטוו להקריב. זה היה בי' בניסן, שחל בשבת. וכך אדמו"ר הזקן כותב: "כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך. אמרו להם, זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה, לבקש מהם שישַלחו את ישראל, ולא רצו. ועשו הבכורות עימהם מלחמה והרגו הרבה מהם. וזה שכתוב 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול".
נס בלי אִיום
בכך מעלתו של הנס הזה על נס יציאת מצרים. שם היה תחילה מצב של שעבוד, שגרם סבל רב לבני ישראל. מאתיים ועשר שנות גלות ועבדות עברו עליהם, עד שזכו סוף-סוף להשתחרר ממצרים ולצאת לחירות. אמנם זה נס גדול, אך הוא טעון בזיכרון המצוקה הגדולה שהייתה להם במצרים.
ואילו הנס של שבת הגדול בא במפתיע, בלי שלב של צער וחרדה. בני ישראל לא ידעו כלל על דבר מלחמת האזרחים שהתחוללה בריכוזי האוכלוסייה המצרית, שכן ביום השבת לא יצאו ממושבם בארץ גושן. המצרים הם שבאו ושאלו לפשר הצאן שהכניסו העברים לבתיהם, ולאחר ששמעו את המענה הלכו להם, ובני ישראל לא ידעו שמתחוללת מלחמה גדולה ביניהם. רק לאחר מעשה נודע להם הנס הגדול, בבחינת "אין בעל הנס מכיר בניסו", ולכן הוא "התחלת הגאולה והניסים". (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
