פרשת בשלח
כשאמונה חזקה ניסים באים:
היו היה יהודי שהאמין תמיד שהכול לטובה, תלונות לא יצאו מפיו כלל וכל העת השתדל להעלות חיוך על פניו ולראות את חצי הכוס המלאה.
הביטוי הבולט לכך היה, שהאמין שהכול לטובה למרות שפעמים לא הייתה פרוטה מצויה בכיסו ואף שלא בא אוכל לפיו משך יום שלם.
מנהג היה לו, בסוף כל יום הולך היה לשוק ומלקט את הירקות שהושלכו על ידי הסוחרים בערבו של יום, הביאם לביתו ורעייתו הכינה מהם את ארוחות הבית ליום המחרת, במשך היום סעדו הילדים ליבם ובערב היה הוא מגיע וסועד לבו.
ביום מן הימים שב היהודי לביתו בשעת ערב ובא לסעוד לבו אחר שלא נכנס אוכל לפיו משך כל היום, כשישב לסעוד שחה לו אשתו שלא נשאר דבר, "הכול לטובה" אמר מיד והלך כדרכו לשוק ללקט את הירקות שנשארו.
באותו הערב נח המושל במרפסת ביתו והנה רואה הוא אדם הצועד בשמחה ברחובה של עיר, הוא שלח את אחד מעוזריו להביאו והיהודי עלה מיד אל מעון המושל כבקשת שלוחו והתייצב בפני המושל.
"תגיד, בפרס גדול או אולי בירושה מכובדת זכית"? ניסה המושל לברר מהות השמחה! "לא" ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס".
"שמא בשר משובח אכלת או יין ישן שתית"? שאל המושל שוב.
"ממש לא" גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, אני בדיוק בדרכי להביא שאריות שיתכן ונשארו בדוכני השוק".
בשומעו זאת ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב מן המזון ומיני המתיקה ולשלחה לבית היהודי, ואז פנה אל היהודי ואמר "ברצוני שמחר נלך יחדיו לצוד ביער ותוך כדי תלמד אותי כיצד מצליח הנך לשמור על שמחה זו, הלא הנני מושל באזור רחב ידיים, משרתים רבים וממון רב ברשותי, וכל יום באים לפי המעדנים הערבים והמשובחים ביותר ועדיין אין בי שמחה כפי שיש לך"??
"אני שמח כי ברור לי שהכול לטובה, הנה הלכתי הערב לחפש שאריות בשוק ולבסוף זכיתי בעגלה מלאת כל טוב שהענקת לי"!
"טוב" אמר המושל, "אני מקווה שבבוקר אבין לעומק את סיפורך".
למחרת נפגשו היהודי והמושל ויצאו לציד, בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד מחצית מאצבעו, שלף היהודי מטפחת וחבש את פצעו, "הכול לטובה" ניסה להרגיע את ידידו החדש, "אלוקים אוהב אותך, לא לחינם עשה לך זאת".
אולם מתברר שדווקא מילות ניחומים אלו העלו את זעם המושל, "מה טוב בכך שאיבדתי חצי מאצבעי" נזף ביהודי והשליכו לתוך הבור העמוק שהיה בקרבת מקום, "כעת שאתה מושלך בבור נראה מה לטובה" צעק המושל מלמעלה.
דהר המושל לכיוון היציאה מן היער כדי להגיע לרופאו האישי, בדרך נתקל בחבורת שודדים שלא זיהו אותו כמושל המחוז.
תפסו אותו וביקשוהו להתלוות עימם, "בבקשה" התחנן המושל בפניהם, "אל תפגעו בי כסף רב יש לי ליתן לכם", "אין צורך" סיננו השודדים מבין שיניהם "דווקא היום איננו מחפשים כסף, משום שבנו של ראש השודדים חולה מאוד והרופא המכשף שלנו אמר שצריך לשחוט אדם שלם כדי לתת לבנו לשתות דמו וכך יחלים".
הם אזקו את המושל והובילוהו למקום מסתורם, שם המתין הרופא המכשף שהחל לבדוק את המושל האזוק והנה רואה הוא שאצבעו חסרה, "מה עשיתם? בעל מום הוא ואינו שלם"! הטיח בשודדים, "סלקו אותו לאלתר"! ציווה.
אנחת רווחה חרישית בקעה מן המושל, הוא מיהר אל הבור בו השליך את היהודי זרק חבל לתוכו וסייע לו להיחלץ, הוא סיפא לו את אשר אירע עמו והודה לו שאכן הכול היה לטובה, ושכעת אינו בצער על קטיעת אצבעו.
אך עדיין שאל המושל "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור"? "פשוט מאוד" ענה היהודי, "אילו לא היית זורק אותי לבור והייתי מתלווה אליך, היות ואני איני בעל מום היו השודדים מבצעים בי את זממם כך שלמעשה שלא במתכוון הצלת את חיי".
כותבת התורה "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", (שמות י"ד ט"ז).
ובתלמוד במסכת סוטה (ל"ז.) נאמר "כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".
נס קריעת ים סוף ללא ספק היה אחד המאורעות הנדירים שאירעו בהיסטוריה שבעקבותיו אמרו ישראל שירה וקבעו חז"ל לאומרה בתפילת השחר לדורות.
ומובא בתלמוד במסכת חולין (דף ז.) שגזר רבי פנחס בן יאיר על הנהר שיחלוק מימיו בלכתו לדבר מצווה של פדיון שבויים ולא זו בלבד אלא שגזר עליו שימתין הנהר בעודו חלוק גם על בן לוייתו אף שישמעאלי היה.
ויש לשאול מפני מה נס קריעת ים סוף נזכר לדורות ואילו נס חלוקת הנהר אינו כן, הלא נס זהה היה?
ויש להוסיף, בירמיהו פרק ב' פסוק ב' כתוב, "זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שהזכיר הכתוב שבחם של ישראל שהלכו במדבר. וכפי שהיטיב לתאר המדרש במכילתא (בשלח) "שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחרי משה".
יש לתמוה, מפני מה שבח ישראל על הליכתם במדבר ולא על כניסתם לים שאף היא מתוך אמונה שלימה בבוראם הייתה, שנכנסו כולם אחר נחשון בן עמינדב ונקרע הים כשבאו מים עד נפש, והרי אדרבה הסכנה בכניסה לים מוחשי יותר מאשר הליכה במדבר?
התלמוד במסכת סוכה (נ"ב.) כותב "לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה", ויש להבין מדוע נראה לאלו שונה מאלו?
במדרש רבה (ויקרא) מובא "שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו", וביאר רבי צדוק הכהן מלובלין "כי בכל דבר שנשתדלו בו כבר צדיקי דורות הקודמים והתגברו על היצר באיזה דבר, כח ההתגברות שלהם נשאר קבוע וקיים בכל ישראל בכל הדורות ונקל אחר כך לדורות הבאים להתגבר בדבר זה".
נמצא, שאף שיצר האדם עצום הימנו, אך בהיות הצדיקים מושלים ביצרם אף שנדמה להם הר גבוה מפני שבעת המאבק היה היצר בכל תוקפו, ובמלחמתם החלישו והקטינו כוח היצר עד שנעשה כחוט השערה לשאר בני אדם, לפי שצדיקים שבכל דור ודור סוללים המה את הדרך להתהלך ולעמוד בניסיונות התקופה שבכל דור.
עתה, יובן היטב מפני מה שבח ישראל על הליכתם במדבר ולא על כניסתם לים, שהרי ביציאת ישראל ממצרים אל המדבר לא היה אחד מהם שעמד בניסיון ושאר ישראל המתינו ורק אחר שהלך הוא אחר משה הצטרפו ישראל, אלא עמדו כולם כאחד בניסיון והאמינו בה' ובמשה לילך אחריו במדבר, וזאת עשו מבלי שיוכן עבורם הדרך, בכך היה הניסיון עצום לכל אחד מישראל מבלי שיוקטן תחילה על ידי הקודמים.
לעומת קריעת ים סוף שהיו ישראל יראים להיכנס אלא שאז קפץ נחשון בן עמינדב ונכנס תחילה ורק אחריו שאר ישראל, כלומר שכניסת נחשון החלישה עוצמת הניסיון לשאר העם, ולפיכך השתבחו ישראל דווקא בהליכתם במדבר.
וכן מיושב מדוע נס קריעת ים סוף נקבע לדורות ולא נס קריעת הנהר אצל רבי פנחס בן יאיר, משום שרק אחר שנקבע בבריאה שמסירות נפש בכוחה לקרוע הים המוכיחה את גודל האמונה, רק אז יכל רבי פנחס בן יאיר לקרוע באמונתו את הנהר.
אותה הסיבה בדיוק קרי גודל ועוצמת האמונה של היהודי באומרו "הכול לטובה" היא אשר הצילה את חייו, כי זאת למד מאבותיו אשר יצאו ממצרים שמסירות הנפש המוכיחה אמונה מרעיפה על המאמין ניסים והשגחת ה' מופלאה.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
