פרשת נח
פרשת נח.
בפרשה (בראשית ט, כג) נקרא: "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם, וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ". והאלשיך בתורת משה ח"א (בפרשת נח מהדורת וגשל עמוד צ) פירש, שיש פגם גם כאשר עוצמים את העיניים, שהרי הפנים הם בצלם אלהים, ואם על הלב יש חסרון, כשרואה את הערוה של עצמו, ק"ו לפנים שהם בצלם. ועל פי זה הסביר, מדוע בני נח הסתובבו לאחוריהם, ולא עצמו את העינים, והתקדמו ישירות. (א"ה, וידוע ב"ב נז:). ע"ש. ואכן, הטור (בריש או"ח) מבאר, שהכפל של רץ רץ כצבי אחרי שכבר אמרו להיות קל כנשר, הוא בשביל שמירת העיניים, שיש לברוח מעבירות שפוגמות בהן יותר מאשר שאר עבירות. ע"ש. והטעם כמובן משום חגיגה (יא:) שנפשו מחמדתן. [וכידוע גם מב"ב קסד:]. ולכן אמרו בירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) על הפסוק: "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט), אמר רבי לוי: הלב והעין שני סרסורי החטא, דכתיב (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה" – אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי (=אם נתת לי את ליבך ועיניך, אני יודע שאתה שלי). ע"כ.
וע' בספר חרדים (פרק סו, אות קנה) שה' נתן לכל אחד המון עבדים, שהם אבריו וגידיו, ומבקש ממנו שני עבדים שהם העינים והלב, ומי שלא מוכן לתת לו אותם, הרי שאין לך בליעל גדול מזה. ע"ש. וע' שבת (סד סע"א) שהוצרכו כפרה על שהסתכלו בערוה, ואפילו שהיו מותרות להם, מצד יפת תואר, לא הותר להם ההרהור בהן, שהרי הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט.), וכמו שביאר היעב"ץ שם, בתירוצו על קושית תוס'. [ורש"י ביומא שם, לא הבין כמוהו בפשט המימרא. ובגוף דברי היעב"ץ, יש להוסיף הסבר, שאפילו שבקידושין (כא:) אמרי', לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר – בכהאי גוונא שהיא תהא מותרת לו יכול להתאפק, ולכן לא הותר לו איסור כזה חמור, בשעה שיש לו מתירין]. וידוע מ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהלכות תשובה ה"ד) בזה הלשון: "ומהן חמשה דברים, העושה אותן, אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן: א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא וכו', ג) המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר, וכי בעלתי או קרבתי אצלה. והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם". עכת"ד.
וע"ע בתיקוני הזוהר (תיקון ד) על הכָּתוּב: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבא בָם אוֹדֶה יָהּ". פִּתְחוּ לִי – אֵלּוּ שְׁנֵי עַפְעַפֵּי הָעַיִן, שֶׁהֵם פּוֹתְחִים וְסוֹגְרִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְהָיוּ הַכְּרוּבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה. הַכְּרוּבִים, אֵלּוּ שְׁנֵי כְרוּבֵי הָעַיִן, פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם – עַפְעַפֵּי הָעַיִן. וְעוֹד, פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אֵלּוּ הֵם שְׁתֵּי הָעֵינַיִם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מִסְתַּכְּלוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, נֶאֱמַר בָּהֶם וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, וּבִזְמַן שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, הֲרֵי נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן שָׁם, עָלָיו נֶאֱמַר כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד וְגוֹ'. ע"כ. וע' באבן עזרא (תהלים קיט, לז) שחיי האדם יאריכו, אם לא ילך אחרי ראות עיניו. וכ"ה ברוקח (סוף הפטרת יתרו) שישעיה הנביא הבטיח לאחז, שאע"פ שלא היה צדיק (בלשון המעטה) יצליח במלחמה, כי שמר על עיניו. ע"ש. וגמירי דאין יצה"ר שולט, אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.). וזה כל שורש סיבת הקלקול של יש"ו (כידוע מסוטה מז. ובש"ס הישן נשמט מהצנזורא). וע' סנהדרין (קו.). ובתנא דבי אליהו רבה פ"ח (אות ג) כתוב, אודות האיסור להתפלל בדרך, שאחד הטעמים הוא, כדי שלא יבוא להרהר בנשים, ולפי האבן עזרא (במדבר טו, לט) על ציצית, שיותר יש להקפיד ללובשה בשאר היום, מאשר בעת התפילה, מחמת שבתפילה הוא מוגן בהיותו ספון בעולם הקדושה. וממילא יתפרש לדרכו, שבאו לחדש, דלא מבעיא אם אינו מתפלל, שאין לו לשהות בגוב האריות אימתני שכזה (כברכות סא.), אלא אפילו בשעת התפילה. ואם זה בזמנם, שלא היו מצויות נשים בשוק (כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מאישות הי"א), ועוד שהיו לבושות בצניעות, קל וחומר שיש להתרחק היום וכו' (וכבתרא נז: כמפורסם). וע' שבת (קמט.) שלמדו מ"אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד), שאין לפנות אל מדעתנו, על ידי הסתכלות, בכל מיני דברים שמסיחים דעת מה'. וע' פסחים (קד.) ובע"ז (נ.) על רבי מנחם בר סימאי, שהוא בנן של קדושים, משום שלא ראה מעולם צורת מטבע. ופירשו תוס' בע"ז שם, שאפילו מטבעות שהיה רגיל בהם, שאינם מסיחים דעת מה', אפילו הכי לא הסתכל, ולכן במו"ק (כה:) כתוב, שכשנפטר נימוחו כל הצלמים, ונהיו מחצלאות. ע"כ. והרמב"ם (בפכ"א מהלכות איסורי ביאה הכ"א) פסק, שגם להסתכל בבגדי צבע של אשה אסור, שלא יבוא לידי הרהור. ע"כ. ובברכות (סא.) אמרו, שהמסתכל במקום אסור, אפילו יש לו מצוות ומעשים טובים כמשה רבינו, לא ינקה מדינה של גיהנם. ע"כ. וזה הריבוי בנדרים (כ.) ש"כל" הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה. (וכמסופר בשלהי קידושין). וע' שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד (סי' יד אות א) שכל מה שנפלו הרבה חללים במלחמת יוהכ"פ, הוא משום עוון החצאיות הקצרות, והפריצות. ע"ש. והזוהר ואתחנן (רסא:) ובמתוק מדבש (חט"ו דף כז) מסביר, שתפקחנה עיני שניהם (בראשית ג, ז) הכוונה, שנפקחו עיניהם לראות דברים הנפסדים שבעולם הזה, כי לפני החטא היו מתבוננים רק בעניני העולם העליון. ע"כ. והשל"ה בח"א (שער האותיות אות ק, בסעיף תלו) כתב, שמי שמסתכל חוץ מארבע אמותיו, הוי בחי' של הוצאת שז"ל. וע"ש עוד.
ובברכות (יב רע"ב) וכן בברכות (מט.) המשילו מעשי רב ששת לנחש. ובברכות (נז.) מובא, שחלם על נחש וכו', ויש לומר בהורמנא, שהרי כידוע משו"ת הגאונים (שערי תשובה, סימן קעח), והר"ן בקידושין (יג. מדפי הרי"ף), והרמב"ן בקידושין (לא.), והריטב"א במגילה (כד.) ד"ה רבי, ורבינו גרשום (מנחות קי.) שכשנפטר רבו, קיבל על עצמו לא להסתכל חוץ מארבע אמות, וכשלא יכל לעמוד בזה, עיור עצמו וכו'. והנה ביומא (ע"ד:) אמרו, שסומא אינו טועם טעם באוכל, וגם הנחש אינו נהנה באכילתו [ע' תענית (ח.). ורק בנשיכתו נהנה, ולכן היא נחשבת תולדה דשן. כלומר, שיש הנאה להיזקו – כמ"ש הרשב"א בב"ק (ב:). אמנם הרדב"ז בתשובה (ח"ה סי' יד) סבור, כי גם בנשיכתו אין לו הנאה, ולפיכך אינו יכול להיות בן תרבות, ולכן הקודם להורגו – זכה]. וטועם עפר כל ימי חייו, והרי כל מה שהחטיא היה בגלל שפגם בעיניו [כמבואר בסנהדרין (נט:) הציץ בו נחש ונתקנא וכו'. וע' בנרמז בע"ז ל. סמי עיניה וכו'. ודו"ק]. וי"ל שהשורש לזה, שהסומא לא נהנה באכילתו, נעוץ בחטא הנחש הקדמוני הנ"ל. [ועיין להחיד"א בספר דבש לפי (מערכת נ אות ל) שהסביר מאמר המדרש: "בלתי אל המן עיננו" – מכאן להדלקת נרות שבת. וביאר, שכשם ששם לא נהנו מהמן, מפני שהגם שטעמו בו כל המטעמים שהיו חפצים, אך תמיד נשאר מראה לבן כזרע גד לבן. דהיינו שהמראה של האוכל, והגיוון בצבעיו, הוא גורם מרכזי לגרום לשבוע, ומכאן למדים שצריך להדליק נרות שבת, בכדי ליישם מה שנאמר לנו בדברי קבלה "וקראת לשבת עונג" שעל ידי ראיית האוכל, יהיה שייך להנות ממנו כדבעי. עכ"ד]. ורב ששת מבטל רעתו, כי "זה לעומת זה עשה האלהים" (קהלת ז, יד). וע' שבת (קכ"א:) שכאשר מדמים גברא לחויא (נחש) – יש בזה משמעות חיובית, ומשמעות שלילית. וידוע מה שרבי נחמן מברסלב זצ"ל, מביא בספר המידות ח"ב (ערך ספר אות ה), שמי שאינו מסתכל על נשים, זוכה שזרעו יחברו פירושים על התורה. יש עוד הרבה מה להאריך, אך די בזה כעת. ויהי רצון, שבזכות שנקדש עיננו בראיית דברים שבקדושה, ולא נראה שום דברי שוא, שלא שייכים לעבודת ה', יתקיים בנו: ותחזינה "עיננו" בשובך לציון ברחמים, אמן ואמן.
שבת שלום ומבורך, ר' גבריאל מנחם יצחקי – לוד
