פרשת "אמור"
במדרש רבה עה"פ "אמור אל הכהנים בני אהרן …יראת ה' טהורה עומדת לעד" א"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, ואיזה זו? זו פרשת טומאת המת שנאמ' "אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו". ונשאלת השאלה לכאורה איזה זכות היא זאת "לנפש לא יטמא בעמיו" שנתנה לו. והרי המשנה אומרת [פאה א-א] [שבת קכז.] "גמילות חסדים" היא אחת מן המצוות שאדם אוכל מפירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, וזו היא ג"כ מצוות "הלויית המת" כמאמרם ז"ל [סוכה מט:] עה"פ "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלוהיך דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" "עשות משפט" זה דין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו "לכת" טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה[רש"י שם][ועיין שו"ת מהרש"ל] וא"כ איזה זכות היא זו שניתנה לאהרן והרי זה נלקח ממנו מצוה כזאת גדולה וחשובה.
והנה בסוף הפרשה מובא ענין פרשת "לחם הפנים" ונסמך לו פרשת המקלל, וכתב בעה"ט לומר שהמחלל שבת ככופר בעיקר, ונאמ' "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" והביא רש"י שם ג' פירושים. מהיכן יצא ? א. רבי לוי אומר מעולמו יצא, ב. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר "ביום השבת יערכנו" דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעת ימים בתמיה. שבאותה שבת עורך חדשים ומקטיר ישנים. ותמה ואמר איך מקטירים ומגישים דבר ישן. ג. מבית דינו של משה יצא מחוייב, ובא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן אמר להם מבני דן אני, אמרו לו "איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב נכנס לב"ד של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף.
והנה לפירושו השני קשה, שהרי הוא דיבר בטובתו של ה' ואיך יצא והגיע מזה לגדף ולקלל?
ואיתא בגמ' [ברכות ה.] "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה", וכאן רואים אנו שיש ארבעה דברים, ומהו הדבר? "לעולם ירגיז אדם" וכו',
ומובא בפרשה, "כל איש מזרע אהרן אשר יהיה בו מום לא יקרב" ורש"י הרגיש בזה וכתב "אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך" והוא לימוד מסברא ואילו לאיסור גזירת הכתוב כבר אמר בפסוק הראשון, [ועיין שפתי חכמים] ובפסוק השני בא לרמוז מסברא שאם לפחתך לא מקריבים כ"ש וק"ו להקב"ה שלא יקריבהו.
ומכאן אמרו גדולי המוסר והחסידות, את הנקודה תתבונן בגשמיות ותלמד מזה לענין הרוחניות, ובזה יובן דברי הגמ' הנ"ל והוא שדבר ראשון שאדם צריך לדעת איך להרגיז את היצר הרע וזאת ילמד מן היצה"ר עצמו איך שהוא מראה את כל הגשמיות שתהא שלימה, וילמד מזה לענין הרוחניות שיגיע לשלימות מק"ו ובאותה מידה ודרך שהיצה"ר עובד "ומאויבי תחכמני מצוותיך כי לעולם היא לי" וזהו לימוד האחד, ואם לא נצחו בזה אז יאמר לו שזה ענין גזירת הכתוב שהוא לימוד ועסק התורה, ואם לא נצחו בזה אזי יקרא ק"ש שהוא ענין עול מלכות שמים ושכר ועונש, ואם לא נצחו אז יזכור לו יום המיתה, ואוי לו לאדם שגם זה אינו עוזר לו.
והנה אמרו [אבות ד-כא] "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", וכתב הרמב"ם בספר "המאור" מוציאין את האדם מהעוה"ז ומהעוה"ב כי המידות הללו גורמות למיתה בלא עת, וכן מפריעות את האדם מלקנות שלימות שכלית ומוסרית וגורמות הן שיהיה נטרד גם מחיי העוה"ב.
ואומר הכתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" שבענין רוחני ושמימי צריך להסתכל ממעל לו וכך יעלה ויבא ויגיע לשלימות, ואילו בעניני הארץ גשמיות ועוה"ז צריך להביט מתחת ולהסתפק במועט, וכמו המעשה ברבי עקיבא [נדרים נ.] כשנתקדשה לו רחל בת כלבא שבוע, וכששמע אביה נדר נדר שאסורה להנות מנכסיו, הלכה ונשאת אליו בחורף והיו ישנים בין התבן, והיתה מלקטת התבן שנדבק בשערותיו, אמר לה אם היה לי מעות הייתי נותן לך תכשיט של זהב שמצויר בו עיר ירושלים, בא אליהו הנביא ונדמה להם לאיש עני, כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם והיה עומד על הפתח וקרא להם תנו לי מעט תבן כי אשתי ילדה ואין לי מאומה ליתן לה כדי שתישן ותשכב, א"ר עקיבא רואה אני שאיש הזה אפי' תבן אין לו, וכך ניחמו את עצמם.
והנה המקלל בא מנקודת הקנאה ולא הסתפק במועט ולכן עמד וגידף, והיה לו ללמוד מהקב"ה שמסתפק בישן בלחם הפנים, ואף מענין גזירת הכתוב לא למד שהוא מתורת הכתוב "איש על דגלו באותות לבית אבותם",וכן גם ק"ש לא קרא, ובמקום זה גידף וקילל, וגם זכרון המיתה לא בא לפניו עד שלבסוף, ורגמו אותו כל העדה".
והיה לו ללמוד מאהרן שלא קינא במשה ואף ראהו ושמח בלבו, וזהו היראה שנתיירא אהרן ולמד דברים מק"ו, ומידות שהתורה נדרשת בהם, ואחד כזה אינו צריך להטמאות למת כדי שיתעוררו וידע "כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" והוא יעלה בהר ה' ויקום במקום קודשו, וישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו, וישפיע על נפשו יראה וטהרה. ואב רחמן יקרב זמן ויקים לנו את סוכת דוד הנופלת ע"י זכויותינו ומעשינו הטובים, וכמו שאמרו בגמ' [תענית טו] באנשי נינוה "את שקם ואת תעניתם" לא נא' אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" ואז נזכה למאמר הכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ס"ת דוד, שמשיח בן דוד יבא ויגאלנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד
