פרשת "יתרו"
"ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" [יט-יט]
לשמוע את קול השופר
בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. [אבות ו-ב]
אוי לה לתורה לא נאמר, אלא "אוי להם לבריות". החפץ חיים זצ"ל אמר: זעקת השבר והנזק, לבריות היא ולא לתורה, מן התורה לא נגדע מאומה, אף אם העולם כולו יעליבוה.
בכל יום יוצאת בת קול עומדת ומתריעה בקול: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"! וצריך להבין מה טיבה ותכליתה של אותה "בת קול", הרי רוב בני האדם לא שומעים אותה ולא את האזהרה שלה?
מבאר הבעש"ט זצ"ל: כל יהודי בעולם שומע את הכרוז של הבת קול. אמנם, לא שומע אותה בגשמיות, אך קולט אותה בפנימיות נפשו ונשמתו, ומתי היהודי בעצם מפנים את הבת קול? כאשר עולים בלבו הרהורי תשובה שמשפיע עליו הבורא.
וכתב הגר"פ פרידמן שליט"א: שעלינו לדעת שהקב"ה מעורר את האדם לא רק באמצעות הרהורי תשובה, אלא ובעיקר על המעשים הקורים לו בכל שעה ובכל רגע. אך, לצערנו האדם לא תמיד שומע את קולה של אותה בת קול, כיון שהוא טרוד בעניניו ועל כן הוא שומע רק את בת קולו ובכך הוא נמנע מלשמוע את: "והאלוקים יעננו בקול". וכמו שאמרו חז"ל: "תרי קלי לא משתמעי", כאשר אדם שומע את קול הגוף את החומריות, התאוות, הרצונות שלו, קשה לו לשמוע את קולה של נשמתו הזועקת אליו ומבקשת לשמוע את הקול מהר חורב.
כאשר קול השופר הולך וחזק מאוד, ויש קולות וברקים ויש סימנים שמשהו מיוחד עומד להתרחש, אך האדם עם רצונותיו והשתוקקותו להבלי העולם הזה, עושה רעש כל כך עצום עד שאי אפשר לשמוע את דיבורו של הקב"ה,ועל כן העצה היעוצה היא להשתיק את הגוף ולכפות עליו להפסיק את הרדיפה אחר החומריות, ואז יוכל לתת ללב לשמוע את קולו של הקב"ה המדבר אליו.
ובל נקל ראש באזהרה שיוצאת מהר חורב "אוי להם לבירות", האוי הזה נאמר מן השמים, והכרזה זו באה לומר לאדם: עצור!!! התבונן!!! ואותה בת קול שהיא קול השופר מדברת אלינו בדרכים שונות, שהרי דיבורו של הקב"ה אינו כדיבור בשר ודם ועלינו לדעת, שכל האירועים וההתרחשויות הקורות אותנו הם אותו קול שופר "המדבר" אלינו, רק עלינו להטות אוזן לכרוז, עלינו לפשפש במעשינו ולבחון כיצד ניתן לתקן את אשר עיוותנו אתמול, לבדוק כיצד אפשר להתקרב מדי יום יותר ויותר לבורא עולם.
מספרים על רבי סעדיה גאון זצ"ל, שראוהו פעם אחת שוכב בפישוט ידיים ורגליים ובוכה בדמעות שליש, על מעשיו וכו', תלמידו שראה את המראה שמר בלבו ולא גילה זאת לאף אחד.
והנה פעם, כשישבו בסעודת פורים והיה לב הרב שמח עליו, ניצל אותו תלמיד את ההזדמנות שרוחו של הרב טובה עליו ביותר ושאלו לפשר הדבר, שראוהו פעם אחת שוכב בפישוט ידיים ורגליים וכו' מדוע? השיב לו הרב בסיפור: פעם אחת נסעתי לעיירה אחת ואף אחד לא הכיר בי שאני רב סעדיה גאון, ונתארחתי אצל בעל בית אחד, שכיבדני בצורה יפה, בהכנסת אורחים כיד ה' הטובה עליו. והנה לקראת היום השני נודע ברבים שרבינו סעדיה גאון מתארח אצל אותו בעל בית, וצרו כולם על הבית לקבל ברכתו של הרב ולחזות באור פניו הקדושות. והנה – מספר הרב: אחר שהלכו כולם והייתי צריך ללכת לדרכי, באתי לבעל הבית כדי להודות לו על אירוחו הנפלא, ובמקום זה נפל אותו בעל בית על רגליי בבכיות נוראות, וכששאלתיו למעשיו ומדוע הוא בוכה וכו' ענה לי, נכון זכיתי להכניס את הרב לביתי בהכנסת אורחים. אולם, לא ידעתי שכבודו הוא רב סעדיה גאון ואולי לא כיבדתיו כראוי לפי כבודו של הרב, ולכן אני מבקש מחילה מכבודו שמא לא כיבדתיו כראוי "אוי לי מעלבונה של תורה"! והוצרכתי לפייסו – כך אמר רב סעדיה גאון: באותו רגע למדתי מוסר גדול מאוד, שכל יום צריך לעשות תשובה על יום העבר, שמא היום שאני מכיר את בוראי יותר לא עבדתי את ה' כראוי אתמול, שהרי לא הכרתי את בוראי אתמול כהיום, ולכן צריך האדם בכל יום לעשות תשובה על העבר, ותמיד יחשוש שמא חס ושלום יעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה.
צא וראה כמה חששו חכמינו הקדושים, אף על דבר שיש בו חשש איסור. חכמינו ידעו לשמוע את קול השופר, השכילו להבין מכל הקורה אותם את רצונו של הקב"ה, בכל פעולה קטנה כגדולה, הבינו כיצד הקב"ה מבקש שנעבוד אותו.
לשמוע את "קול השופר", חז"ל לימדונו – תרי קלי לא משתמעי. כלומר, אי אפשר מחד לשמוע את קול השופר ומאידך לשמוע מנגינות אחרות, קול השופר המהדהד באוזנינו בא להתריע, להזהיר, בקול הולך ומתגבר ומשמעו שאין לשמוע שום קול אחר.
היטב ביאר רש"י את הדברים: מנהג הדיוט, כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאוד ומה כך? "מתחילה לשבר את אוזניהם מה שיכולים לשמוע",
נאזין נא לקול השופר ההולך וחזק מאוד, השמיעה אינה מצריכה פעולה מיוחדת ואין נדרש כל מאמץ כדי לשמוע, השאלה היא, האם אנו מבינים שהקול שאנו שומעים הוא שופרו של הקב"ה?.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
