פרשת "תזריע"
לבאר את סמיכות הפרשה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" וגו'. "אשה כי תזריע וילדה זכר" ובהמשך אומר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" אמר "וביום" עם וו' המקשר כאילו קשור הוא לפסוק הקודם לו, והרי ענין מילה נפרד הוא מענין שמירת דיני הנדה וטהרתה.
ויובן ע"פ הכתוב: "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (קהלת יא-ב) ובמדרש, 'אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מולו לשמונת ימים'.
והנה אנו מוצאים בתורה ג' דברים שנא' בהם 'אות' והם שבת,ברית ותפילין, שהם ר"ת שבת.
ובגמ' (עירובין צו.) רבי עקביא אומר יכל יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? ת"ל "והיה לך לאות על ידך" מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות. וכתב רש"י ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה יצאו שבתות וימי"ט שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב "כי אות היא ביני ובינכם".
והנה על מצות מילה דרשו בגמ' (שבת קל"ב.) עה"פ "אשה כי תזריע.. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" אפילו בשבת שאם חל יום השמיני בשבת מילה דוחה שבת.
ונשאלת השאלה, הרי שבת היא 'אות' וגם המילה היא 'אות' ומדוע נדחה האות של השבת מפני האות של המילה, והרי ראינו לעיל שמפני שהשבת עצמה היא אות, לכן אין צורך להניח בה תפילין שהם אות. א"כ מדוע ברית מילה שהוא אות תדחה שבת שהיא עצמה אות? ומדוע לא נאמר את אותו עקרון שנאמר לגבי תפילין בשבת.
ובספר 'מנורת המאור' (נר ג' כלל ג' חלק ה') כתב שאין לנו מצוות שתהא אות ועדות כי אם שלוש אלה – מילה שבת ותפילין, שנכתבו בשלושתן 'אות', ואין ישראל מברר עדותו אלא בשני עדים. ולכן בשבת וביום טוב שיש לנו שני עדים מילה ושבת פטור מלהניח תפילין, אבל בחול אם אינו מניחן לא נשאר לו כי אם עד אחד, ע"כ. ולפי זה אפשר לומר שהאות של שבת דוחה את האות של התפילין כי עכ"פ נשארים לו שני אותות – מילה ושבת. ואם יש אפשרות שיזכה לאות השני אין דוחים אותו לאחר השבת.
והנה המכנה המשותף בין מילה תפילין ושבת הוא האות, המייחד את עם ישראל שקושרו להקב"ה, ועל כך אומר המהר"ל בספרו 'גבורות ה" (פרק כח') עה"פ: "ויהי האדם לנפש חיה" שהחיבור בהרכבת האדם שהוא מגוף ונשמה, הוא ע"י נפש חיה. ומתרגם 'האונקלוס' "לרוח חיה ממללא" אותו כח הדיבור תפקידו לדעת ולחבר בין הגשמיות לרוחניות ע"י שמעלה את הגשמיות לדרגה רוחנית, וכך הוא מקדש את החומר ע"י שמקיים תורה ומצוות. משא"כ אצל הגויים שאצליהם ישנה הפרדה בין חיי הרוח לחיי החומר. ואנו מקשרים את הקב"ה בטבע ע"י שמקדשים את הזמן (שבת) את הגוף (מילה) ואת המעשה והמחשבה (תפילין) ולכן אין מפסיקין בין תפילין של יד לשל ראש. וכך צריך לדעת לקדש את חיי המעשה.
ובגמ' (ביצה טז.) אמר ר"י בשם רשב"י. כל מצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצינעא שנא': "ביני ובין בנ"י אות היא לעולם" ומה לא הודיע להם לגויים? נשמה יתירה. דאמר רשב"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצ"ש נוטלין אותה הימנו שנא': "שבת וינפש" כיון ששבת 'ווי אבדה נפש', וכתב רש"י: 'רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו'.
והענין הוא שבשבת ישנו שלום בין הגוף והנשמה אף שיאכל וישתה, ע"י מעשה גשמי אין נפשו שהוא החלק הרוחני קצה עליו. וכן במוצ"ש שהנשמה היתירה עוזבת יש צער ליהודי, שאות השבת מסמל את קידוש הזמן וזה האות המחבר בין ישראל להקב"ה.
וכן הוא הדבר בברית מילה, שמקדשים את האיבר הגשמי ומעלין אותו בדרגה רוחנית בקדושה ובטהרה. וכן הוא הדבר בתפילין, לקדש את הרוח וחיי המעשה בלימוד התורה ומעשים טובים. והכל באו לקדש את הזמן את הגוף ואת המעשה להקב"ה כש"כ: "והייתם קדושים כי קדוש אני".
ויהודי שהוא מהול הוא יהודי מושלם ומכיון שנשמה יתירה בשבת היא מתנה מיוחדת לעם ישראל, ולכן כשמגיעה השבת הוא זוכה לאותו 'אות' וממילא אינו זקוק להניח תפילין שהוא אות כי השבת עצמה היא אות, ומשא"כ תינוק שעדיין לא נימול אינו נחשב ליהודי מושלם ולכן לא שייך לומר תבוא שבת שהיא עצמה אות, ותדחה מילה שהוא גם אות. ולזה באה הרמז שב"ת ר"ת שבתבמקום תפילין או תפילין במקום שבת. וזהו שאמרו במדרש פליאה אין מניחין תפילין אלא בשב"ת, ומ"מ אין דוחין נפש הנימול מפני נפש היתירה שזוכה האדם שהוא מהול ביום השבת. וזהו שאנו אומרים: "המנחיל מנוחה לעמו ישראל" ביום שבת קודש ר"ת מילה. וראיתי בספר "מעם לועז" שמביא בשם הילקוט רמז שמותר לעשות ברית בשבת מה"כ "לעשות" את השבת לדורותם לברית עולם. וזהו הסמיכות "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וביום השמיני ימול בשר ערלתו" שאז זוכה לנשמה היתירה לטובה ולברכה.
הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד
