פרשת וירא
האם שאלת את עצמך היכן חבויה העצמה שלך? האם מדובר ברעיון הכוחניות, או שמא מדובר בכח הרעיונות.
ישנו סיפור בפרשה שאותי מרתק באופן בלתי רגיל, והוא סיפור העקדה של יצחק. קם אדם ששמו אברם, שמחליט בגיל 75 לשכוח את כל עברו, ללכת אל עבר יעד לא מוגדר כי שם הבטיחו לו שמחכה לו משהו הרבה יותר טוב. אין חוזה כתוב. זה בעל פה… ייתכן והוא לא יזכה לקצור פירות, אבל מה שבטוח הוא שהדורות הבאים, יהנו מפירות העמל.
מתאים לך חיים כאלה? לחיות בשביל מישהו אחר? לחיות למען אידיולוגיה שבה אתה ממש לא העניין כאן.
בתור אדם שהיה כל כך עסוק בעצמו, פעם ראשונה בחיי הרגשתי (לא הבנתי, הרגשתי) מה זה אושר, כשמסרתי את נפשי עבור אנשים אחרים. פעם ראשונה הרגשתי מה זה שמחה כשדרך החיים שהתוותי היתה אם טוב לכולם אז גם לי טוב. כשקיבלתי אינספור מכתבים מהורים לילדים מתקשים שמתרגשים ושואלים בזכותך הבן שלי יכול לחוות חווית למידה, אין דבר יותר משמח ומעצים מזה.
אברהם עובר עשורים של חווית רגשיות, לא אנושיות, לא טבעיות וכל זה בשביל מה? בשביל עתיד. הכתוב אומר ״כי ביצחק ייקרא לך זרע״ וזמן לאחר מכן, כשהוא סוף סוף מקבל מעט נחת מבנו, הוא מקבל מסר לקום ולעלות אותו לעולה. לכאורה נשאלת שאלה, איך אברהם לא מנסה לבקש רחמים אודות בנו, יחידו, אהובו?
אני לא מבין, זה כל מה שיש לך בחיים, בשביל יצחק הפכת את העולם, ועכשיו אתה מעלה אותו על האש? זה לכאורה המהלך הכי הזוי שאדם מן השורה יאמר ובצדק גמור. איפה ההגיון? איפה החסד? איפה הרחמים? אברהם לא פוצה פה. הוא קם ולוקח את יצחק ועוזריו ויוצא לדרך אל עבר המקום אשר יראנו ה׳.
על סדום אברהם עשה מו״מ כל כך מפרך, התיש את כולם עד הצדיק האחרון. וכאן שזה שלך, עצם מעצמך, ממנו ייקרא לך זרע ואתה לא פוצה פה? מה אני אמור ללמוד מזה לחיים? איזה מוסר השכל יש כאן?
חברים, אלו נסיונות שבני אנוש לכאורה לא יכולים לעמוד בהם. אחד מהמהלכים שעבר אברהם אבינו, הוא לוותר על כל סממן של הגיון. להכיל בתודעה וברגש את תכונת האינסוף, להיות התגלות שיא החסד בעולם. ושימו לב לכתוב.. ״קח נא את בנך….״ זאת לא סתם פניה, זאת בקשה כי יש לא מעט מקטרגים עליך שלא ממהרים לתת לך את מה שמגיע לך, אלא אם כן אתה תוותר על כל סממן אישי.
אם תרצה להבין מה זה ״אב המון גוים נתתיך״ ומה ההשלכות, צא ולמד מה אברהם עשה. ממנו יצאו כל דתות העולם. הכל זה ממנו. חברים, להיות עברי זה להיות לא אנושי. זה להיות מעבר לכל מימד חומרי, זה להיות בעל יכולת לחבוש את החומר שבך ולשים אותו בצד.
הרבה פעמים בחיים, השאיפה שלנו לממש את הרצון מתקבלת בהמון קשיים, תסכולים, אכזבות, כשלונות, בכי, אבדן, צער וכו. וככל שהחלום שלך גדול יותר, ככה הצער גדול יותר. ככל שהחלום שלך מקיף יותר את העולם, האתגרים הם לאין ערוך. אין מה לעשות חבריי, יש מחיר למימוש החלום.
במצוות צדקה, עפ״י הלכה, אם אין לך, אז אתה לא מחויב. מה לעשות, אין. מאידך, יהודי הנוהג בחסידות, פועל מעבר לגבולות ההלכה. אפשר להביט במציאות כמשבר כלכלי, נפשי, אישיותי וליפול לתוכו ומי יודע אם, מתי ואיך תצא ממנו. אבל, אם בזמן המשבר, דווקא בזמן שאתה גמור, אתה מביט על המציאות מלמעלה, נותן צדקה ביד רחבה ומוסר את נפשך למען חברך, למען הכלל, דע לך כי אין אדם אחד בעולם הזה שיכול לעמוד מולך. אתה שיא התממשות האלוקות כאן בעולם. דרכך יעבור הכל. אתה המפתח, אתה הצינור. דרכך כולם יקבלו. זה קורה מתי שאתה נותן באופן שהוא לאין ערוך מעבר ליכולות, מעבר לכל הגיון. במצב כזה אתה תקבל את כל מה שאתה רוצה, יען כי לא פעלת מתוך רצון עצמי כאן בעולם הזה הגשמי.
סיפור העקדה, מלשון עקד, שמשמעותו, התחברות אל תכונות האינסוף ברוך הוא, ממש כאן בעולם באופן שלא מתלבש בשום הגיון ובשום רגש, הוא למעשה המהלך התודעתי והרגשי אותו יעבור כל יהודי בכדי להגאל, בכדי לפתח תכונות בלי גבול בעולמנו המוגבל. לשם כך, צריכים להגיע לרבדים בהם אין בו שום הגיון לשום מהלך בשום סיכוי וכנגד כל זה אתה פועל. כמה כאלה אתה מכיר שהלכו עד הסוף וגם הצליחו להשאר שפויים באמת?
זה כל כך קשה, זה כל כך מאתגר, שמי שצולח אותו, רק הוא רשאי להכנס פנימה לעולמות הכי פנימיים ולקבל ישירות מהבורא יתברך מהאינסוף ברוך הוא.
אדם שכזה הוא צדיק של אמת. כי הוא חי מתוך ענווה ואמונה, מתוך יראה ואהבה. אלו הכלים שלו המעניקים לו סיבה לחיות בעולם המאתגר שלנו. וזוהי תכליתו של כל יהודי ושל כל אדם בעולמנו. אין על מי לזרוק את האחריות, זה בזבוז זמן. כל אותם אלה התולים את יהבם על אדמו״ר כזה או אחר, על זכות אבות, מבזבז את זמנו. האשראי נגמר. הוא חייב להתחיל לפעול ולפתח כישורים לטיפוס עצמאי.
או שאתה נכנס למסלול, או שיום אחד יוליכו אותך ואז זה יהיה כואב יותר, כי אף אחד לא הכין אותך לבאות. תתחיל להגיע לעקידה פנימית כדי שתזכה כי כל מעשיך יהיו לשם שמים, לחיים של משמעות בהם יתקיים בך הכתוב כי בכל דרכך דעהו, אמן.
הרב דוד בוטראשוילי הי"ו מאשדוד
