פרשת נשא
ביום הקמת המשכן הביאו נשיאי השבטים את תרומתם: "שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב… עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים". הקב"ה ציווה את משה לקבל את התרומה: "קַח מֵאִתָּם, וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". רש"י מציין שמשה נמנע מלקבל את התרומה הזאת "עד שנאמר לו מפי המקום". הדבר מעורר תמיהה גדולה: בשעת הקמת המשכן ידעו בני ישראל שהם עתידים להיכנס לארץ ישראל, כהבטחת ה': "והבאתי אתכם אל הארץ", ואם כן, צריך שתהיה דרך נוחה להסיע את המשכן.
קרשי המשכן, ששימשו לקירותיו, היו גדולים וכבדים מאוד: עשר אמות גובה ואמה וחצי רוחב כל אחד ואחד. משקל כל אחד מתשעים ושישה אדני הכסף – ששימשו בסיס לקרשי המשכן – היה כיכר שלם. נוסף עליהם היו שישים עמודים של החצר ושישים אדני הנחושת שעליהם עמדו. כל זה מסתכם למשקל כבד מאוד. אם כן, בשעה שמשה רבנו בנה את המשכן, ודאג עד לפרט האחרון שבו, כפי שמתואר בהרחבה בחומש שמות, כיצד לא עלה בדעתו שדרושות עגלות שעליהן יסיעו את המשכן ממקום למקום?! הנשיאים הבינו מדעתם את הצורך בעגלות משא ותרמו אותן, ומשה סירב לקבלן מידם!
אין לומר שמשה רבנו לא היה מודע לכובדו של המשכן. הלוא בפרשת פקודי מסופר כי התקשה לזקוף את המשכן: "שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים… עד שאמר לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על-ידי אדם!". סביר להניח שמשה לא חשב שבני ישראל יובילו את חלקי המשכן עם מיטלטליהם האישיים בעגלות הפרטיות, שהרי המשכן קדוש ואילו עגלותיהם חולין. אם מהנשיאים סירב לקבל עגלות בלי ציווי מפורש מה', כל שכן שלא היה מאשר את השימוש בעגלות החולין לנשיאת המשכן.
התשובה נמצאת בתיאור הקמתו הניסית של המשכן. יש שם שני פרטים: א) המשכן הוקם בדרך נס בלבד. ב) ובכל-זאת נחשב הדבר שמשה העמיד את המשכן, כלשון רש"י: "משה העמידו". הנס הזה היה לא רק בהקמה הראשונה, אלא בכל פירוק והקמה במהלך הנדודים במשכן. נדמה היה שהלוויים מפרקים ומרכיבים, אך למעשה הכול קרה בדרך נס. משה סבר שגם הובלת המשכן תיעשה באותה דרך: הלוויים יישאו את חלקי המשכן הכבדים בידיהם, אך בעצם הדבר יהיה בדרך ניסית. לכן בתחילה דחה את תרומת הנשיאים, כי לא רצה לוותר על נשיאת המשכן בידי הקב"ה ולהחליפה בעגלות רתומות לבקר. ואולם בסופו של דבר קיבל את התרומה, על-פי ציווי ה', כי רצונו של הקב"ה היה שהסעת המשכן תיעשה בדרך הטבע, ולשם כך נחוצות העגלות. (תורת מנחם)