פרשת "שמיני"
בפרשת השבוע אנו קוראים על יום השמיני למילואים, יום שהוקם בו המשכן, שהיה בר"ח ניסן. איך שאהרן וזקני ישראל הקריבו קורבנות על גבי המזבח, כדי לכפר על עוון העגל ובלשון רש"י: "קח לך עגל" להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.
והנה ביום זה שהוא צריך להיות יום שמח על שמכפרים בו על מעשה העגל קרא מקרה מאוד מצער, כמו שהפסוק אומר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישמו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".
נ.א. שבאותו יום מתו שני בני אהרן נדב ואביהו ע"י אש מלפני ה' ואמרו חז"ל: 'תניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצאו מבית קודשי הקודשים ונחלקו לד', ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום'.
ולכא' צריך להבין למה דבר זה קרא דווקא באותו יום שבו נבנה המקדש, הרי יום זה היה צריך להיות יותר שמח?
והנה על זה אפשר לומר שדוקא ביום הזה זה קרא, כיוון שלפעמים אדם יכול לומר כיון שניבנה המקדש יכול אני לחטוא ולעשות ככל העולה על רוחי, ואח"כ יתכפר לי העוון ע"י בית המקדש והקורבנות באה התורה ומלמדת אותנו נכון שבית המקדש מכפר, אבל אדם צריך להזהר ולא לעבור על ציווי של הקב"ה.
והנה אנו צריכים להבין מה היה חטאם של נדב ואביהו? הנה במדרש מובא: רבי אליעזר אומר לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן . ר' מני ור' יהושע וכו' אמרו בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן, על שהיו שתויי יין, על שהיו מחוסרי בגדים, ועל שנכנסו בלי רחיצת ידים ורגליים, ועל שלא היו להם בנים, אבא חנן אומר על שלא היו להם נשים.
ובגמ' (סנהדרין נב) משה ואהרן היו מהלכים בדרך ונדב ואביהו מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר לו נדב לאביהו אמתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור.
והנה המאמרים הללו מעוררים כמה תמיהות: א- הרי משה רבינו אומר לאהרון.. הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד' ואומר רש"י: אמר לו משה
לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, דהיינו שנדב ואביהו היו אנשים גדולים וצדיקים ולכאו' איך זה מסתדר עם מאמרי חז"ל על חטאים של נדב ואביהו?
ב- והתמיהה הנוספת היא: הרי אומר מפורש שהחטא שלהם היה על שהקריבו אש זרה לפני ה' ולמה צריך להוסיף כל מיני חטאים אחרים שלכאו' אין להם קשר לחטא שכתוב מפורש בתורה?
והנה אפשר לתרץ על שאלות אלו בדרך הזו: שבאמת החטא שלהם היה כמו שהתורה אומרת "שהקריבו אש זרה", ומהו האש זרה של אנשים צדיקים (כמו שמשה אמר לאהרן) הוא התלהבות היתר של נדב ואביהו בעבודת ה'.
גם בעבודת ה' צריך להיות גדול להתלהבות, אבל אצל נדב ואביהו הם עברו את הגבול במקצת, ולכן כתוצאה מזה הם לא נשאו נשים כי הם העדיפו להשקיע את כל אהבתם לה' יתברך, ולא לחלוק את אהבתם לאשה ולילדים, ולכן הם גם שתו יין כדי לעבוד את ה' מתוך שמחה עצומה, וכתוצאה מזה הם גם הורו הלכה בפני רבים מרוב התלהבותם וכן לא חיכו שילבשו את בגדיהם, מרוב התלהבותם, וגם לא חיכו עד שירחצו ידיהם ורגליהם.
ומה שאמרו: 'אמתי ימותו שני זקנים הללו' זה לא נבע חלילה מרוע לב, אלא זה נבע גם כן מהאש זרה, כי הם לא יכלו לסבול, שהעם מלינים על משה ועל אהרן, ומשה ואהרן עונים להם בענווה: "ונחנו מה", אלא נדב ואביהו מחמת התלהבותם חשבו שלא כך מנהיגים את הדור, אלא צריך ללכת ביד תקיפה עם אותם מתלוננים ולהלחם בהם בכל הכח, ולכן הענישם הקב"ה שידע שזו אש זרה (והקב"ה מדקדק עם צדיקם כחוט השערה) ודרך הקירוב והענווה של משה ואהרן הוא הדרך להנהיג את עם ישראל.
גם בזמננו יש אנשים צעירים שלא תמיד מבינים את צדיקי וחכמי הדור ואומרים ח"ו מתי ימותו זקנים הללו ואנו ננהיג את הדור, מלמדת אותנו התורה שמחשבה זו היא אש זרה וח"ו הם בעצמם יכולים להפגע, ובאש הם (נדב ואביהו) חטאו ובאש ה' נפרע מהם.
ויש לקשר זאת עם מאמר המשנה: 'הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה', כשאדם הוא מתון ועובד את הקב"ה בענווה ובכובד ראש (לפעמים צריך גם התלהבות, אלא שצריך שיהיה שליט על הלב) לאריכות ימים וגם להעמיד תלמידים הרבה.
הרב יוסף יצחק מירילאשוילי הי"ו חולון
