פרשת מצורע
תלמידיו של הבעש״ט רצו להבין את מהות עניין הוצאת לשון הרע. הבעש״ט לא היסס לרגע ובקש מהם לעלות על העגלה ולנסוע, ללא הגדרת יעד. בערב, לאחר יום של נסיעה מייגעת, הם פגשו בעל אכסניה יהודי ובקשו ללון ולסעוד.
לפתע הם החלו לחקור ולשאול אודות הכשרות, איך הוא שוחט את העוף, הבקר, כיצד הוא מנפה קמח, פירות, תרומות ומעשרות, עשו לו ממש חקירת שתי וערב. הטבח שהקשיב לכל השיחה, לא יכל להתאפק יותר ושאל את הבחורים ״ תגידו, כמו שאתם כל כך מקפידים מה נכנס לפה שלכם, האם ככה אתם מקפידים מה יוצא מהפה שלכם? ״. הללו נשתתקו והבינו את המסר.
כולנו יודעים שאסור לדבר לשון הרע, כי המשמיע, השומע והמדובר, מושפעים מכך. מאידך, כל בר דעת ישאל: כן, אבל מה הסיפור כאן? למה לשון הרע הוא כל כך חמור? ומה הקשר בין לשון הרע, מצורע, שבת הגדול ופסח.
פסח הוא חג החירות. חירות נוצרת כשהופכים פה-רע לפה-סח בקדושה. אי שמירת שבת יוצרת נתק בין התודעה לבין מערכת החושים של האדם. כשנוצרת צרעת בגוף, בבגד או בבית, זה ביטוי לאוסף דפוסי התנהגות קלוקלים, מאחר האדם יצר מציאות שלא היתה אמורה להיווצר והיא נוצרה בעקבות שימוש פסול בלבושי הנפש.
כשהאדם לא מודע לעצמו ולא מזין נכון את תכונותיו, הדבר משליך מידית על עולמו וכשתופעה כזו קורית, נוצר נתק פנימי וכל מה שמסביבו נהפך ללא אהוב וכשהאדם לא אוהב את עצמו וסביבתו, הדרך שלו לבטא את עולמו, היא באמצעות לשון הרע.
מטרת התורה היא להוביל אותך לדרגת ואהבת לרעך כמוך. אם ״מצוה״ (שהיא הכלי להתלבשות הבורא בעולם) היא בחילופי את-בש, י-ה-ו-ה, כך בדיוק נגלה כי ״מצרע״ בחילופי את-בש הוא יה-רע. כלומר, הלבשת המהות האלוקית לרצון עצמי, במקום להיות צינור להשפעה על הכלל. כשהאדם פועל לטובת הרצון עצמי שלו, פועלים עליו כוחות רבים אשר סוגרים לו את התודעה ומכניסים אותו למיצר בחייו.
שינוי מהותי מצריך מודעות עצמית, זה אומר להיות מחובר לאור אינסוף המהווה אותך, כי זה מי שאתה. ואם אין משמעות למעשיך, אז אתה לא באמת חי אלא רק בחזקת קיים. מהלך שכזה מצריך סוג של מידע שיהרוג את כל העבר שלך ויוליד אותך מחדש. וזאת בדיוק מטרתה של תורת החסידות בדורנו. ואם אנחנו צריכים להביא את עצמנו לדרגה בה התודעה שולטת בחושים, חשוב מאד שנטען את התודעה בכלים מופשטים המחברים אותנו אל עבר האינסוף ברוך הוא.
מאחר והאדם הוא טוב ומטיב במהות שלו, כל מה שעליו לעשות הוא לגלות זאת. מאחר וכיום יש מענה לכל צורך, למעט השאלה, מי אני? מה אני עושה כאן? אין אני צריך לחיות? והדרך למימוש מתחילה באמצעות שינוי דפוסי המחשבה דיבור והמעשה, אשר יגרמו לאהבה כלפי עצמו, כלפי הכלל והן כלפי הבורא יתברך . הדרך המביאה את האדם לחיים של משמעות בכל מהלך בחיים, הינה: הקשבה, התבוננות, הפנמה ומימוש.
כשחברך משוחח עמך, זה בכלל לא רלוונטי מה אתה חושב. החשוב הוא, כיצד אתה מצליח להלביש את המקרה שלו בעולמך ולאתגר אותו מתוך דבריו וגורם לו להבין את מעשיו מתוך חוקי התורה. אם הצלחת לעשות זאת בכל מקרה המופנה אליך, התחלת סוף סוף להרגיש את עולמם הפנימי של חבריך, דבר שללא ספק יגרום לך להפסיק לשפוט את העולם.
תפילה בכוונה מחייבת אותנו לקחת אחריות על כל העם והאחריות חלה עליך. אז או שזה אתה, או שזה לא יהיה. וזה שורש כל הבעיות בעולמנו, אי לקיחת אחריות.
הרבי ביקש פעם ביחידות שהיתה לבחור סטודנט שחוזר בשאלה, בקשה מוזרה. הוא ביקש שכשהוא נמצא בקמפוס, שיניח תפלין לאחרים. הבחור נפעם. ״רבי, אני בעצמי לא מניח, אז שאני אניח לאחרים?״ הרבי ענה לו, מה הם אשמים בזה שאתה לא מניח? וזה מה שאמר הבעש״ט: הפורש מהכלל, לא רק שהוא מזיק לעצמו, אלא מונע מאחרים מלממש את ייעודם בעולם. אתה מבין מה עושה האגו שלך?
חברים, חרות באה כתוצאה מאי תלות. אי תלות באה כתוצאה מהבנה שאתה, זה לא חומר. אתה זה תודעה= זה מידת ההכרה האלוקית הקיימת בך . אז קח אחריות ותכיר את עולמך הפנימי ותבין באמצעות איזה כלים הנך פועל לשליטה עצמית, כי זה לא בא בחינם.
הגיע הזמן שנכיר בזהות שלנו ונפנים ששבת ותפילין הם הכלים להגדרת הזהות היהודית. שבת מטרתה לתווך בין האינסוף לבין המציאות. תפלין מטרתם לתווך בין התודעה לרגשות ותפילה מטרתה לחבר את האינסוף ברוך הוא על עצמי.
השבת זה שבת הגדול. זה השבת בה ניתן לקבל את כל הכוחות הנדרשים כדי לקיים את השבת. כי אם רוצים אנו חירות אמיתית, זה יכול להיות אך ורק באמצעות חיבור (קידוש) בין האינסוף, לאדם, בין היכולות והתכונות שבאדם ובין האדם לחברו. יה״ר שנזכה כולנו לחרות אמיתית ונזכה להרגיש בחוש כי כולנו ומה שמהווה אותנו הוא אחד ממש כעת.
הרב דוד בוטראשוילי הי"ו מאשדוד
