פרשת מטות מסעי
מי כותב את סיפור חיינו?
פרשת מסעי פותחת בפסוק: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" (במדבר לג, א–ב).
וכאן התורה מפרטת ברשימה ארוכה ארבעים ושתיים מסעות שבהם עברו בני ישראל במסעם ממצרים אל הארץ המובטחת, החל משמות מוכרים ועד שמות נדירים ומשונים כמו: אלוש, דפקה, חרדה, מיתקה, הר שפר, עלמון דבלתימה ועוד.
ידוע שכל מילה בתורה היא מדויקת בתכלית, יש דינים רבים שנלמדים ממילה אחת בלבד או אפילו אות אחת בתורה, האם יש משמעות לכל שם בתחנות שעברו בהם בני ישראל? האם כל תחנה ראויה לתיעוד? מדוע התורה מאריכה בפירוט כל השמות שאת רוב המקומות האלו אנחנו לא מכירם ואין להם שום משמעות או השלכה לימינו?
רבינו בחיי מסביר שכל שם ומקום, הוא תוצאה של המצב הרוחני של בני ישראל באותו שלב במסע. כאשר שרתה עליהם השראה טובה, מחשבה חיובית ואמונה – עורר הדבר רחמים וגרם לשמות מתוקים ומשופרים כמו, מיתקה, הר שפר.
אך כאשר שרר חוסר אמונה, תלונה או פחד – התגלתה מידת הדין, ונולדו שמות כמו חרדה, מרה, דפקה. שבעצם תיארו את המצב הנפשי והפנימי שבו היום בני ישראל עצמם, השמות הם לא רק נקודות ציון גיאוגרפיים, אלא הם תחנות דרך של המצב שבו היו בני ישראל בכל מקום ומקום ומה שהרגישו באותה התחנה.
המסקנה חדה וברורה: המצב הרוחני שלנו – יוצר את שמות התחנות במסע שלנו.
הבעל שם טוב הקדוש לימד שכל אדם עובר במסע חייו 42 תחנות – מרגע לידתו ועד ליום פטירתו. יש תחנות מתוקות, ויש תחנות קשות ומאתגרות. אבל מה שנותן לתחנה את שמה ואת טעמה – היא המחשבה והכוונה הפנימית שלנו.
כך גם בסיפור הידוע על הרבי ה"צמח צדק", פעם נכנס חסיד וביקש ברכה עבור קרוב משפחתו שחלה ל"ע, ענה לו הרבי: "תחשוב טוב – יהיה טוב".
ולכאורה מה הקשר בין הבקשה לבין התשובה? האיש ביקש ברכה לרפואה שלימה ומה עונה לו הצמד צדק בכך שאומר לו 'תחשוב טוב יהיה טוב'?
אלא שהאמונה, כך לפי תורת החסידות, איננה רק סגולה – היא יוצרת מציאות. מחשבות טובות, מבט חיובי, מביאים ברכה ומשפיעים טוב ממש.
ואם תרצו, גם המדע מגבה זאת: מחקר של אוניברסיטת הרווארד קובע שאנשים אופטימיים הם בעלי סיכון נמוך יותר למחלות לב – לעומת אנשים פסימיים.
אבל אנחנו לא צריכים מחקרים כדי לדעת את זה, וכבר שלמה המלך כתב: "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (משלי ט"ו, ט"ו).
אז מי באמת כותב את סיפור חיינו?
מעומק האמונה אנו מבינים שהקב"ה מנהל את המסע, אבל הלך הרוח הוא בידיים שלנו.
המחשבות שלנו, התפיסה שלנו, השמות שאנו נותנים לרגעים שעוברים עלינו, הם שקובעים אם נחנה ב"מיתקה", או נתדרדר חלילה ל"מרה".
כעת קפיצה חדה לזמן שלנו. שבעה חודשים של כאב, לילות בלי שינה, ועם שלם שעצר את נשימתו.
ואז אגם ברגר חוזרת הביתה, אבל יותר משהגוף חזר, יחד איתה חזרה הרוח והאמונה, וכששואלים את אגם איך היא שרדה את כל זה, היא משיבה: "בדרך אמונה בחרתי – ובדרך אמונה שבתי."
אלו לא רק מילים, זוהי בחירה, לבחור אמונה בתוך החושך הכי נורא, במסע של כאב וסבל היא בחרה לקרוא למסע הזה, בשם של תקווה, לא של ייאוש.
המסע של העם שלנו לא תמיד פשוט, יש רגעים של חושך, של חוסר ודאות, של פחד.
אבל גם בתוך המנהרה הכי חשוכה, אפשר לבחור לראות את האור.
הרב אבישי בטשוילי הי"ו
רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
לע"נ מו"ר אחי ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
