פרשת בא
יציאת מצרים כיסוד המהפכה הרוחנית
המעבר שמתחולל בפרשת בא הוא מן האירועים המכוננים ביותר בתולדות עם ישראל. לא מדובר רק בשחרור גופני של עם עבדים, אלא במהלך כולל שמתחיל לבנות תודעה חדשה: תודעת חירות, תודעת אחריות, תודעת נבואה.
הפרשה פותחת בציווי האלוקי: “בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ” (שמות י’, א’). קריאת ה’ למשה “בוא” ולא “לך” רומזת, על פי דברי הזוהר (חלק ב’, לד.), כי הקב”ה מצטרף אל משה, כמו אומר: “בוא יחד עמי”. לא מדובר רק בשליחות טכנית, אלא בעמידה מול שורש הרוע, מול כוח ההכחשה של פרעה שמסרב להכיר בא-ל. קריאה זו היא בעצם פתיחה למהלך פנימי של שחרור. לא רק שחרור לאומי, אלא שחרור של התודעה האנושית מכפירה, מהכחשה, מטשטוש מוסרי.
המהלך האלוקי בפרשת בא עובר דרך שלוש מכות אחרונות: הארבה, החושך ומכת בכורות. במכות אלה החריפות הולכת ומעמיקה. מכת חושך, לדוגמה, איננה רק תיאור של תופעה טבעית. נאמר: “וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י’, כא’) – חושך מוחשי, כמו מסה חונקת. במובן העמוק, חושך זה משקף את הסתימה הרוחנית של מצרים, את העיוורון המוסרי של תרבות רודפת שליטה וכוח. רמב”ן (שמות י’, כב’) כותב שזו הייתה מכת חושך לא טבעית, אלא תולדה של כוח אלוקי הפועל ישירות בעולם. וזהו יסוד מהותי ביציאת מצרים: הקב”ה לא פועל רק דרך הטבע, אלא מתגלה בעולם באופן ישיר, ברור ומחייב.
מכאן אנו מגיעים לשלב הבא: מכת בכורות. זו המכה היחידה שבה ה’ עצמו עובר בארץ מצרים: “וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…” (שמות י”ב, יב’). רש”י (שם) מדגיש שהקב”ה לא שלח מלאך, לא שרף, לא שליח, אלא “אני ולא אחר”. בכך בא לידי ביטוי צדק אלוקי שאין בו טעות. כל בכור מקבל את עונשו, כל מי שראוי להיפגע – נפגע. אין מקום לבלבול. הצדק האלוקי הזה הוא יסוד עקרוני בבניית האמון שבין ה’ לישראל. העם נדרש להבין שגאולתו אינה מקרה היסטורי, אלא חלק מתוכנית מוסרית מדויקת.
אבל עיקר הפרשה טמון לא במכות, אלא בציווי על קרבן פסח. זהו רגע המעבר מהתבוננות על הנס להשתתפות פעילה בו. הציווי לעם לקחת שה ולשחוט אותו (שמות י”ב, ג’) הוא ציווי רדיקלי: השה היה אליל מצרי, ושחיטתו בגלוי היא אקט של מרד תרבותי. הספורנו כותב (שמות י”ב, ו’) שדווקא “לקיחת” השה בארבעה לחודש, ארבעה ימים קודם השחיטה, נועדה ליצור הכרזה פומבית על השחרור מהפחד התרבותי-דתי של מצרים. זוהי פעולה של נטילת זהות: עם של עבדים הופך לעם של מהפכנים.
למעשה, מצוות קרבן פסח קובעת את הזהות הלאומית של ישראל: “וְאָמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’” (שמות י”ב, כז’). מהות הפסח היא “דילוג”, מעבר, פסיחה. הן מצד ה’ על בתי בני ישראל, והן מצד בני ישראל על המנטליות המצרית. זהו לילה של מעבר מהשגחה טבעית להשגחה פרטית, מהכחשת האלוהים להופעה של נוכחות אלוקית ברורה. ולכן אומר רש”ר הירש שהשחרור ביציאת מצרים איננו רק גופני, אלא בראש ובראשונה תודעתי. החירות היא שחרור מן ההשקפות וההרגלים המצריים.
פרשת בא גם מניחה את התשתית למודעות היסטורית וחינוכית. התורה חוזרת שוב ושוב על ההכרח לספר לדור הבא: “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ…” (שמות י”ג, ח’). רש”י שם מביא שהכוונה היא לכל דור ודור, שנצטרך לעורר שאלות אצל הילדים ולעורר שיח חינוכי. יציאת מצרים איננה רק זיכרון אלא מסורת, ואפילו יותר מכך – מבנה של זהות. על פי המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, בא), כל אדם מחויב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי יציאת מצרים היא לא אירוע שהיה, אלא זהות שמתהווה.
בתוך כך מופיע גם אחד הפסוקים היסודיים בתורה כולה: “כִּי בְחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים” (שמות י”ג, יד’). הבית, המקום שאמור להיות תחושת שייכות, היה עבור ישראל “בית עבדים”. יציאת מצרים היא שחרור מהבית הקודם כדי להיבנות מחדש כבית אחר. עם שה’ הוא אדונו, אך לא עבדות גופנית אלא שייכות של ייעוד, של ברית.
במבט עמוק, פרשת בא מבקשת מאיתנו להתבונן לא רק בהיסטוריה אלא בעצמנו. כל דור וכל אדם חייב לשאול את עצמו: מהי מצרים שלי? אילו הרגלים, פחדים או השקפות מונעים ממני חירות אמיתית? ואיזו פעולה “כמו קרבן פסח” אני נדרש לעשות כדי להתחיל לשנות את המציאות?
הפרשה מלמדת שאם החירות לא תהיה חירות מוסרית, חירות של אמונה, אין לה קיום. רק כשבני ישראל הפנימו את הציווי, לקחו את השה, פתחו את דלתם ועמדו, בלילה של סערה, נכונים ללכת – רק אז התחיל הסיפור האמיתי של הגאולה.
שבת שלום, הרב אלישי זיזוב, פרנקפורט גרמניה.
