פרשת בהר
"נתינה מן הלב":
בעת מסעו של הרב הקדוש רבי וולף מסטריקוב נעצר ללינת לילה בבית אחד מחסידיו, בהיכנסו היה השולחן ערוך במיטב מאכלי החלב בשפע רב ובטוב טעם ובני הבית עמדו הכן לשרת את הרבי בכל מאודם.
נטל הרבי את ידיו וטעם מעט מכל המונח לפניו אולם בחמאה לא שלח ידו וכך אמר "אם אין נותנים לי ברצון אינני לוקח".
נחרד החסיד כלא האמין למתרחש כלל, הלא כל אשר לו ייתן אם רק יאות הרבי ליטול הימנו. או אז הכתה בו ההבנה והוא אץ אל המטבח ושאל את רעייתו האם ישנה בעיה עם החמאה?
"מדוע שאלתך דווקא על החמאה"? תמהה הרעייה. ובעלה השיב את שאמר הרבי בלא להחסיר מילה.
"ממש רוח הקודש" נבוכה האישה, "כשהכנתי את החמאה חתכתי ממנה חתיכה קטנה ורק אותה נתתי לרבי, אולם החלטתי שחתיכה זו קטנה היא ושמא ראוי להוסיף לכבוד הרבי עוד חתיכה ולכן הנחתי את הסכין על גוש החמאה שנית וחתכתי חתיכה נוספת, אולם החלטתי שאף חתיכה זו אינה מספקת ועלי להוסיף עוד, הרבי ברוח קודשו הרגיש בכך וסירב לאכול ממנה".
שב החסיד אל רבו והתנצל עמוקות, ואף הפטיר באוזני הנוכחים שרוח הקודש דיברה מגרון הרבי.
"אין זו רוח הקודש כלל ועיקר" חייך הרבי והצביע על הצלחת, "כשראו עיניי שלא חתכו חתיכה אחת שלימה מן החמאה אלא חתיכות קטנות ואיש הרי לא נגע בצלחת עד שאקח ממנה הבנתי שמאבק פנימי התחולל, כמה לתת? כמה לחתוך? ואם אין נותנים לי ברצון" שב הרבי וסיכם, "אינני לוקח".
על הפסוק המוזכר בפרשתנו (פרק כ"ה פסוק ל"ה) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", יש לשאול מפני מה כפל הכתוב דבריו שבתחילה נאמר "וכי ימוך אחיך" פירוש, שנעשה עני, ואחר כך חזר ואמר "ומטה ידו" פירוש, שאין ידו משגת כדי חייו, והרי שתי לשונות אלו עניינם חד הוא?
כן יש לשאול עוד בפסוק זה מדוע בתחילה כתב "והחזקת בו" פירוש, לתמוך בו שלא ייפול עוד, ובהמשך נאמר "וחי עמך" פירוש, לקיים מחייתו. והלא אף כאן עניין חד הוא ומה טעם יש בכפילות זו?
שני סוגי עניות ישנם, האחת היא עניות רוחנית והשנייה היא עניות גשמית.
יש אדם החסר מידות ומעלות רוחניות והוא הנקרא עני בדעת כאמור במסכת נדרים (דך מ"א.) "אין עני אלא בדעה" וזו היא עניות רוחנית, ויש אדם החסר פרנסה ואין ביכולתו לכלכל עצמו ומשפחתו והיא עניות גשמית.
ובהסבר דברי הפסוק יש לומר שחלקו הראשון של הפסוק "וכי ימוך אחיך" מרמז על עניות הדעת שהיהודי מגלה ברעהו, וחלקו השני "ומטה ידו" מרמז על עניות הפרנסה הואיל ו"ידו" מסמלת את עניין משלח היד, שפוגש היהודי את רעהו שנתמוטטה ידו בעניין זה.
ולפי ששני חסרים יש האחת רוחנית והשנייה גשמית הזכירם הכתוב בפסוק אחד ואין כפילות כלל.
ובדרך זו יש לומר שהנאמר בפסוק "והחזקת בו" מוסב על חיוב האדם לתמוך ברעהו באופן הגשמי כי זו ההבנה במילה "והחזקת", ואילו הנאמר בסוף הפסוק "וחי עמך" מוסב על חיוב האדם לתמוך ברעהו בחלקו הרוחני שנדרש האדם להעניק לרעהו תחושה שהוא עמו, ולפיכך אף בזאת אין כפילות כלל.
ויש לחדד ש"וחי עמך" נאמר הרי בסוף הפסוק וזאת לתת רמז שבין סיוע גשמי ובין סיוע רוחני נדרשים לבוא בד בבד עם "וחי עמך", שגם נתינת המסייע שלימה היא שאינו רק נותן אלא מפנימיותו הוא נותן, וגם המסתייע חש שהנתינה הינה מליבו של הנותן.
וזהו אשר השכיל הרבי את מארחו החסיד ורעייתו כי לחמאה אין זקוק כלל וכלל, אלא שנתינה צריכה להינתן מליבו של הנותן כי זאת הרגיש הרבי שחתיכות החמאה לא ניתנו בשלימות הרצון שזוהי הנקראת נתינה כפי שנוכחנו מן הפסוק הנזכר.
שבת שלום ומבורך.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
