פרשת בחוקותי
"אם בחוקותי תלכו", כותב המדרש רבה פרשה ל"ה, על כך: "הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".
ה"כלי יקר" מבאר באריכות את הדברים. דוד המלך התרגל כל השנים לשבת ולעסוק בתורה עד שרגליו היו מוליכות אותו לבית המדרש בלא כוונה כלל. גם כאשר חשב מחשבות אחרות בראשו, היו רגליו מוליכות אותו – כביכול בעל כרחו – לבית המדרש. וזו הכוונה "אם בחוקותי תלכו". אין כאן ציווי, אלא תיאור מציאות 'תלכו'. שתשבו ותעסקו בתורה יומם ולילה בכל רגע פנוי, עד שתתרגלו שרגליכם יילכו מאליכם לבית המדרש לעסוק בתורה.
אדם חייב להגיע למצב שבו גופו יהיה מורגל לקיים את רצונו יתברך, וגופו לא יהיה מסוגל לעשות משהו, אפילו קטן נגד רצונו יתברך. וזה מה שאנו מבקשים.
רבינו יונה בפירושו למסכת אבות תחילת פרק ד' מסביר מה ההבדל בין "מצוה גוררת מצוה" ל"שכר מצוה מצוה". והוא מסביר, כי "מצוה גוררת מצוה", היינו כשאדם מקיים מצוה, נעשה טבעו מורגל לקיום המצוות, ולכן טבעו נגרר לקיים עוד מצוות. וכן להיפך ח"ו, אם נכשל בעבירה טבעו נמשך לרע, ונעשה לו קל יותר לחטוא שוב. והפירוש של "שכר מצוה מצוה" הוא רוחני, היינו שהמקיים מצוה אחת לא רק שטבעו נהפך לטובה ונמשך לטוב, אלא שגם המצוה המלאך של המצוה עומד בפני בית דין של מעלה, ומתפלל ומבקש אותו אדם יקיים עוד מצוות.
כמו שנאמר בפרשת ראה: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך…" (י"ב, י"ז). ודרשו על כך בספרי: רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה אבל אינך רשאי, כיוצא בדבר אתה אומר: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו להורישם". יכולים היו אבל אינם רשאים.
אם כן אם יכולים לאכול רק שאינם רשאים, למה כתוב לא תוכל?
אלא מסביר החוזה מלובלין: אדם מישראל צריך שיהיה גופו כל כך מזוכך ומורגל במצות ה', שכל מעשה מצוה צריכה להיות פעולה אינסטינקטיבית רגילה שלא יוכל להזיז אבר בניגוד למצות ה'. ואילו לדבר מצוה יפעל מיד ללא שהיות, לכן כתוב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" מכיון שאסור לאכול בשעריך, אז גם "לא תוכל", כי הפעולה לא יכולה להיות בנגוד לדין התורה.
ובדרך זו ביאר הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל את דברי חז"ל בשבת (קכז.): אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה דכתיב "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור" וגו'. ומקשים העולם: דהא דאנו לומדים דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה זהו מאברהם אבינו אולם מהיכן אברהם אבינו ידע זאת? ותי' הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל בס' תורת אמת פ' וירא: דהנה ידוע שאבריו של אברהם אבינו היו בעצמם רצים למצוה ששייך לו, והנה תיכף כשבאו המלאכים היה רץ אברהם לקראתם כמו שנאמר: "וירא וירץ לקראתם", דהיינו שראה זאת שרץ אחריהם, ובזה "וירא" לשון הבנה, שיפה עשה בזה ועל כרחך שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה.
מסופר על החזון איש, שכשלא אכל את הביצה שהרבנית הגישה לו, היתה הרבנית אומרת, אם תפתחו את הביצה תראו שיש דם בפנים.
ולא מפני שהחזון איש ידע שיש בביצה דם, ולכן לא אכל, אלא כיון שהוא הרגיל את אבריו שלא לעשות משהו נגד רצונו יתברך, אז פתאום הוא הרגיש שלא מתחשק לו לאכול את הביצה. והרבנית ידעה זאת ולכן אם החזו"א אינו רוצה לאכול סימן שיש בעיה בכשרותה של הביצה.
מסופר על האור החיים הק׳ ה כאשר גזרו השלטונות גזירות קשות על היהודים, הוזמנו חכמי ירושלים לטכס עצה מה לעשות, והקראים ביקשו לגרום צער לאור החיים זיע"א ולקחו את ספר הרמב״ם והטמינו אותו תחת המדריגות, ובכך ביקשו לרמוס ולבזות את התורה שבע״פ, וכאשר האור החיים ז״ל התחיל לרדת במדריגות, מיד נעמד במקומו ולא הלך וכשחיפשו תחת המדריגות מצאו את ספר הרמב״ם מונח שם למרמס, ומן השמים השגיחו שלא יכשל הרב כבזיון ספר הרמב״ם ח״ו, מכיוון שהרגיל את אבריו לא לעשות משהו כנגד רצון ה' יתברך.
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
