הרב יצחק אדרת בדברי תורה לפרשת 'מטות'

הרב יצחק אדרת בדברי תורה לפרשת 'מטות'

פרשת מטות

בשנת תר"ח מגיפה קשה התפשטה בעיר וילנה שבליטא וחללים רבים הפילה, וכשנוכח רבי ישראל ליפקין מסלנט במעלליה נרתם מיד לפעולות ההצלה.
הוא ייסד וועד אשר נטל עליו את שלל התפקידים, ובין היתר שכרו בית חולים בן אלף וחמש מאות מיטות שישמשו את החולים, ובהוראתו לא לקחו הרופאים שכר על פעולתם כלל לא מן העניים ולא מן העשירים, וכן גייס עשרות אברכים שיגישו סיוע ככל שיידרש.
הוא הזהירם שלא תעשה אף מלאכה בשבת על ידי גוי כלל אלא שהכול ייעשה בידי האברכים.
באחד מימי השבת חלה נכדו של אחד מנכבדי וילנה, וכהוראת הרב את הכל ביצעו האברכים, הם בקעו עצים הבעירו האש וכו' ועשו הכל עד שהוציאו אותו מכלל סכנה.
כעבור מספר ימים הגיע סב החולה הנרגש לרבי ישראל להודות לו על הצלת נכדו, אמר לו הרב "מה לך להודות לי, ה' רצה ונתרפא", ואז אמר הסב "אבקש סליחה אך ברצוני להעיר כי האברכים שמפאר עירנו הם חיללו שבת יותר מהצורך".
הרב שנתן ההוראה לאברכים משום חשש פיקוח נפש יצא מגדרו וגער בסב בנזיפה "הדיוט שכמותך, האתה תלמדני מה מותר ומה אסור?? אני ארגנתי את האברכים על מנת לסייע בריפוי החולים וכן למנוע הידבקותם של שאר יהודי העיר התוכל אף אתה לעשות כן"?
לשמע דבריו ביקש הסב מחילה על ההערה, אולם רבי ישראל שהקפיד כל ימיו על הזהירות מן הכעס התמרמר כל ימי חייו על כעס בודד זה.
בפרשתנו פרק ל"א פסוק כ"א כתוב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" וכו'.
ובגמרא במסכת פסחים דף ס"ו: כתוב "ריש לקיש אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו".
הגאון רבי לייב חסמן מתאר בספרו את אשר אירע עם משה רבנו, ששים ריבוא מבני ישראל ניצבים לפני משה רבם ומצפים לשמוע מפיו את הלכות טהרת הכלים כנכתב בפרשתנו והוא עומד כנגדם ושותק, במקומו מופיע אלעזר ומרצה בפניהם הלכות אלו, כנאמר "זאת חקת התורה" וכו'.
מיד תולים ישראל עיניהם במשה ותמהים הרי בעל השמועה לפנינו ומדוע ידבר אלעזר במקומו? לזאת עונה הגמרא "כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו" וכו'.
שבתחילת פרק ל"א בפרשתנו מצווה ה' לנקום במדין, ואחר שחזרו החיילים אל משה גער בהם "החייתם כל נקבה"?, לפי שכל הזכרים ומלכי מדין נהרגו אולם נשי מדין נשארו בחיים כנאמר "וישבו בני ישראל את נשי מדין", ועל כך אומרת הגמרא שכל הכועס אם חכם או נביא הוא חכמתו ונביאותו מסתלקים ממנו, ולפיכך נזקק אלעזר להרצות ההלכות במקום משה לפי שנשכחו ממנו ההלכות בעת ההיא כתוצאה מכעסו.
כל כעס ולו הקל ביותר משפיל את האחר, וזה מה שמלמדת אותנו התורה שמשה לא היה זכאי לומר ההלכות לפי שגער בפקודי החיל ופגם בחשיבות האחר.
כעת מובן היטב מדוע דאג רבי ישראל מסלנט לאחר שכעס על סב החולה.
השתדלו להימנע מן הכעס, גם לבריאות זה חשוב…
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*