פרשת 'וארא'
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" [ו-ה]
שמע ה' קולי אקרא
שמעתי את נאקת בני ישראל הנואשים[רש"י]
נאקה אינה לשון תפילה בעקרה, אלא לשון גניחה וצעקה הנובעת מרוב יסורים. טבעו של האדם שכאשר הוא בצרה או במועקה קשה, הוא משמיע קול אנחה וכמיה מרוב צרה. ואפילו כשהוא יחידי ואין לו למי לצעוק אלא צועק הוא מפני שבטבעו הוא כך. כך מבאר הרב שמשון דוד פינקוס שליט"א בספרו "שערים בתפילה" בכך גילו לנו חז"ל יסוד גדול בעבודת התפילה ובשר עבודות ה'. שנקה הוא דבר טבעי, נאקת כאב, צריך שתהיה מכוונת אל ה' בטבע האדם כאשר יש לו יסורים הוא גונח ונאנק שלא מרצונו, לא יוכל לעצור עצמו בעד זה. אע"פ שהצועק אינו יודע ואף אינו מכוין בדעתו, אבל בטבעם של דברים. פעולה זו במהותה היא כמיהה למקור הטוב והשלמות לבורא עולם. נמצא שכל צעקה בעולם במהותה, היא בעצם פעולה של תפילה, וזה אשר שם הקב"ה בטבע כל בריה להצילה ולרפתה, וכשר היא צועקת –חש הוא לעזרתה, שהרי כל הצעקות מכוונות אליו. מכאן היסוד שבכוח האדם לכוון בדעתו, שאת הצעקות האלו יש להביא אליו יתברך לתפילה.
משל למה הדבר דומה? למה שמספרים על הצדיק רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל. שכשהיה ילד, היכהו אביו על איזה מעשה שעשה כדרך הילדים, בעודו בוכה קם. לקח את הסידור והתחיל להתפלל מנחה. שאלו אביו "למה דווקא עכשיו אתה מתפלל מנחה"? וענהו "הרי בין כך ובין כך אני בוכה.אנצל בכיה זו לתפילה". וזה נפלא למתבונן, שישתדל האדם שלא תצא מפיו צעקה לשווא. ובאמת חבל על דבר כל כך נפלא כמו צעקה שתצא לריק, ואם מכוונים לשמים אין לך דבר טוב מזה. שבאמת הדמעות והאנחות הטבעיות הבאות עלינו בעל כרחנו בעת צרה, הם מרגליות ויהלומים יקרים מאוד. שטות גדולה היא לאבד אבנים יקרות ונפלאות אלו ללא כל תועלת לתת לדמעות היקרות מפז להיבלע באדמה במקום להעלותם למעלה, לקרוע על ידם שערי שמים ולהביא שפע וברכה לו ולכל העולם. וכמו שאמרו חז"ל [ברכות לב]"אף על פי ששערי תפילה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו".
ולכן בעת צער האדם יוצאים ממנו אנחות ואנקות, עליו לכוון ולהקדיש צעקות אלו, שבין כך הן יוצאות , אל ה' שיחלצהו מצרותיו, שהרי באמת ובעומק מציאותן הן געגועים וכיסופים ובקשות ישועה מהקב"ה.
אנו נתקלים בחיינו בנסיונות רבים אין ספור,יום יום שעה שעה,וכל אדם לפי כוחותיו מקבל "מכות" בדרגות שונות מהקב"ה.
יש שהנסיון מגיע באמצעות יסורים, סבל וכדומה, ועמידה בו על המשמר תלויה במידה רבה בחוסן הרוחני שיש לאדם וביראת שמים שבו.
בזמן השואה יהודים רבים עמדו בגבורה מול נסיונות רבים של הנאצים למנוע מהם לשמור על יהדותם , רבים מהם מסרו נשמתם לבורא עולם כיוון שרצו לשמור על גחלתן ולא ויתרו על עמידה איתנה בשמירה על קיום תורה ומצוות. אנשים רבים שסבלו מכות ועינויים מהנאצים ימ"ש ידעו לעמוד בהם בגבורה ההנאה הרוחנית גברה על עוצמת המכות אך כמובן לא תמיד יש בכוחות נפשו של האדם למנוע עצמו מלזעוק אך אם כבר הוא נאלץ להשמיע אנקה ואין בכוחו לעמוד מול היסוריים, לפחות יכוון בדעתו אל ה' ולא יצעק רק מפני שהוא חש בכאב.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
