'חנוכה'
המסר בנס מציאת פך השמן
בגמרא במסכת שבת דף כא עמוד ב
מאי חנוכה? שלמדו רבותינו בכ"ה בכסליו… שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה (נצחו) מלכות בית חשמונאי ונצחום. בדקו (חפשו) ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה עד כאן .
ויש להתבונן בדבר זה שהרי באותו זמן עמד כלל ישראל בסכנת כליה ה' ישמור. וכמו שמזכירים בתפילה ב"על הנסים". "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך…" נעשו להם נסים גדולים " מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך… ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה וכו'". לכאורה הדעת נותנת שעיקר הקביעה של חנוכה תהיה משום הצלה זו, האם ידמה נס פך השמן שתכליתו הדלקת המנורה בטהרה שבעת ימים לנס הצלה שהיו בו תשועה גדולה ופורקן לכלל ישראל וקיום כל התורה כולה לדורי דורות?
עוד רבותינו שואלים שאלה נוספת מפני מה היה צריך כלל בנס פך השמן, הרי הדין הוא "שטומאה הותרה בציבור" פרוש: שקרבנות הקרבים מטעם הצבור כשרים גם בטומאה, והדלקת המנורה בבית המקדש נכללת גם בדין זה. אם כן יכולים היו להדליק את המנורה בטומאה ולמה היה צריך לעשות נס?
ותירצו, באמת מצד הדין עיקר קיום מצוות הדלקת המנורה לא היה צריך לנס זה, משום שאפשר להדליק גם בטומאה אלא כדי להראות חיבת הקדוש ברוך הוא לקיום המצוות של עם ישראל להראות "שאתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשון וקידשתנו במצותך וקרבתנו לעבודתך" לשם כך עשה הקדוש ברוך הוא נס גדול זה שתהיה הדלקת הנרות בטהרה כמצוותה.
נס המנורה היה אות וראיה על הארת פנים של הקדוש ברוך הוא וקבלת מצוות ברצון ואין לך דבר גדול מזה הרבה ניסים והצלות נעשו לעם ישראל בכל שנות קיומנו, ולא קבעו ליום טוב אלא נס חנוכה (ופורים), וזוהי אכן שאלת הגמ' "מאי חנוכה?" מדוע נשתנה חנוכה מכל שאר ההצלות שקבעוהו ליום טוב, וכי הצלה זו שונה היא משאר הניסים שנעשו לכלל ישראל בכל הדורות? ועל כך השיבה שעל נס פך השמן קבעוהו שהקדוש ברוך הוא הראה חיבה יתירה יותר משאר הצלות, שנס זה כל כולו בכדי לאפשר לקיים מצות הדלקת המנורה בטהרה.
ולפי זה מובן גם מה שכתוב בפרשתינו על יוסף כשהורד יוסף מצרימה נאמר: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה: (בראשית ל"ז, כ"ה) ושאלו חז"ל במדרש הרי אין דרכם של ערביים להיות טעונים אלא עורות ועיטרן (שהם בעלי ריח רע)
אלא בא וראה מה זימן ה' לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים. (ילקוט שמעוני רמז קמב).
והדברים צריכים ביאור שהרי בשעה קשה זו שיוסף הורד למצרים. בן זקונים של יעקב אבינו המוסר לו את כל מה שלמד בישיבת שֵם ועֶבֶר להיות נמכר למצרים, מקום של מ"ט שערי טומאה, ארץ סוגרת ומסוגרת אשר אין עבד יכול לברוח משם, ולא נראה שיוכל אי פעם להשתחרר משם והכל אירע פתאום ובבת אחת בלא שיהיה ליוסף השהות להסתגל למצבו הנורא בשעת חושך ואפילה זו מה הבדל יש ליוסף אם הריח אינו נעים או ריח של בשמים?!
אך כשנעמיק בדבר נראה שדבר גדול הוא ריח בשמים זה. כי בשעת "חושך ואפילה" בשעה כשכל עולמו חרב עליו עלול היה יוסף להגיע לידי ייאוש שהרי ה' מעלים עיניו ממנו והרי הוא אבוד ונשכח חס ושלום אם כן בשעה קשה זו נרמז לו מן השמים החיבה שאין הדבר כן, וה' עמו ועדיין נמצא תחת השגחתו יתברך ואל לו לאבד את בטחונו בה' יתברך.
החסיד יעב"ץ (בסידור בית יעקב בהקדמה) כתב שהנס הגדול ביותר שהיה מאז ומקדם הוא הנס של קיום כלל ישראל בגלות בין אומות העולם כבשה אחת בין שבעים זאבים במצבים נוראים והחיבה הזו שמקבל כלל ישראל מפעם לפעם היא הנותנות את הכוח והביטחון הטמון לסבול את הכל. אכן קהל קדוש בכל מצב אף הקשה ביותר כשמתרגש ומתרחש על כל אחד עליו צרה כל שהיא בכל תחום שיהיה עליו למצוא את החיבה והארת הפנים של הקדוש ברוך ובודאי ימצא אותו ומשם יקח עידוד וחיזוק להמשיך את החיים באמונה ובביטחון בבורא העולם שהכל ממנו והכל לטובה.
שבת שלום וחנוכה שמח!
הרב יצחק מרילא (מירילאשוילי) הי"ו ירושלים
